מעשה חושב

שלום לכם חברים,

משהו חדש, מרגש.

ממש לאחר שהתבשר העם כי אלוקים סלח להם על מעשה העגל,

וכי סרה חטאתם וגם כופרה,

משה מודיע על מגבית כללית שתקיף את כל המשפחות והשבטים,

להקמת מקדש.

 

חכמינו מספרים כי לבשורה הזו קדמה בקשה של עם ישראל,

להקים מקום מיוחד, שבו יוכלו לקבל השראה, התרוממות רוח ודלק רוחני,

שיופיו ויפעתו יהיו תריס כנגד עגלי זהב שמזמנים החיים,

שזהבם וברקם המוחשיים היו ניסיונות שלא תמיד קל היה להם לעמוד בהם.

העולם המוחשי, הפיזי והמציאותי,

יכול להעלים להדחיק ולטשטש בקלות,

רעיונות מופשטים ואידיאות נעלות ככל שיהיו.

אלוקים לא צריך משכן,

האדם צריך.

בני ישראל עמדו על דרישתם.

והאלוקים הסכים לדעתם.

אולם, את תבניתו, תכניותיו ושרטוטיו סיפק לצוות ההקמה האנושי האלוקים עצמו.

“כפי שאני מצוה אתכם” (מדרש)

לפניכם התכנית, אתם בצעו אותה – במדויק.

כי רצונותיו של האדם, נעלים ככל שיהיו זקוקים להגדרה,

זקוקים לגבולות,

כי אם לא כן, מהר מאד הם יכולים ללבוש צורת עגל זהב,

שסביבו מרקדים אותם אנשים רצופי הכוונות הטובות.

 

חכמי הקבלה מלמדים אותנו כי בתבנית המשכן משתקפת תבניתו של היקום כולו,

יופיו וצבעוניותו, מגוון חומריו, השלם וחלקיו, הנסתר והנגלה, החומרי והרוחני.

אלוקים ברא עולם ושיכן בתוכו אדם,

האדם בונה לפי אותה תבנית, משכן בתוך העולם,

כדי לקדש את חייו הפרטיים והציבוריים,

כדי להשכין את שכינת האלוקים בליבו.

 

והעם נענה בשמחה ובאהבה גדולה לקריאה,

הוא תורם מתכות ובדים, קורות עצי שיטים, צמר, שמן ואבנים טובות ומרגליות.

עד כי “וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה” (שמות ל”ו:5)

כל רכיב במקדש, כל סלסול ופיתול בכליו  אינם סתמיים,

הם מהווים תזכורת להגשמת המטרה שלשמה הוקם:

התפתחות חיי המעשה, יציקת רוח ותוכן בהם,

ונוכחות חזקה של האלוקים בחיינו.

 

מה ראה האדם שהגיע אל המשכן,

כלים מדהימים, שניצוקו בדיוק וביופי  מ”זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת” (שמות כ”ה:3)

שנוכחותם הייתה מרשימה ובולטת,

הם הזכירו לו את הבסיס, את נקודת הפתיחה של האדם,

את הדרגות השונות של טוהר מוסרי ושל אמת,

את הקשת שבין הטוב הצרוף שיעמוד בכל מבחן בהצלחה, שאותו מייצג הזהב-

לנחושת שהיא המטאפורה לטבע הבוסרי של האדם,

שלא עבר עידון או לישה.

ה “שֵׁש (פשתן), עֲצֵי שִׁטִּים, שֶׁמֶן לַמָּאֹר ובְּשָׂמִים” (שם:4)

הזכירו לו כי כדי להצליח נדרשת התמדה,

שהתקדמות היא פרי של זריעה והשקעה,

וכמו בטבע, גם השנים הם רצף של תקופות ועונות.

 

“עִזִּים  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים” (שם: 5) שמקורם הוא עולם החי,

למדו אותו על הרובד החייתי האינסטינקטיבי שבו,

שיש לתת לו את שלו בגבול, במינונים ובמידה הנכונה.

“תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי” (שם:4) היו הצבעים המרהיבים בהם נצבעו בגדי הכוהנים

והלוויים, הם לימדו על חיים ועל טוהר ועל עולם שמעבר.

 

זה לא רק היה מפרט טכני עשיר, שגרם לשמחה ועונג.

ההסתכלות והחשיפה להוד הזה,

חדרה פנימה אל כל הרבדים,  נכנסה ויצאה אל נבכי הנפש והתודעה.

ריח בשמי הקטורת באוויר, המוסיקה השמיימית שנוגנה שם ושירתם הזכה של הלוויים,

גרמו לאדם התעלות,

והוא שב אל ביתו קצת גבוה יותר, זך יותר, מעודן יותר.

 

“וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” הוא תוצאה של “ועָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ”

ביתי שלי, בנוי קירות ולבנים, סך של מטר מרובע, טקסטיל ונגרות,

יכול להיות דירה,

המשימה שלי להפוך אותו למקדש.

אם אאיר את פני לאהובי, ואמצא בכל אחד את האור המיוחד שלו, (המכוסה לפעמים, יש

להודות ) כמו נר התמיד שהועלה בוקר וערב במנורת הזהב היפהפייה,

אם אהיה מסוגלת לסלוח ולכפר על משגים ומעידות, כמו הכפורת שכסתה את ארון העדות,

אם הארוחות שעולות על  שולחננו תהיינה הזדמנות לזמן איכות וחיבור פנימי,

כמו שולחן הזהב ולחם הפנים,

אם טון הדיבור יהיה מכבד ומשרה אווירה של נחת ורוגע, תפאורה מתנגנת לחיים

בבית, כשירת הלוויים,

יהיה זה משכן, מקדש של אהבה וחוסן.

מוקד משיכה אמיתי.

 

וזה יכול להיות,

ממש כמו הנשים במקדש שטוו בחכמתן את האריגים “מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב” (שם כו:1).

נכון, נדרשת מודעות וחשיבה,

אבל זה מה שירבה את האורה והשמחה.

ותמיד אפשר להפוך את האריג,

ולרקום מחדש את תמונת חיינו.

 

שבת של שלום אורה ושמחה.

משנכנס אדר מרבים בשמחה!

יהודית