שלום לכם יקרים,
לאחר ישיבות אין ספור של המועצה המשפחתית,
ברמת העיקרון החליטה בתיה, סוף סוף, למה תתחפש השנה.
גם בנושא השני שהיה על סדר היום הושגה הסכמה,
ואפשר להתחיל ולהכין את משלוחי המנות.
מאי שם משיגים הילדים נפצים ושאר כלי משחית,
‘מתאמנים’ במחיית המן,
ומחסירים מליבנו בכל פעם פעימה.
את הקטנטנים עדיין משמחים הרעשנים,
וגם הם נוטלים חלק בהתרגשות הכללית.
אז למה דווקא המן הרשע סומן ככזה שצריך למחות אותו?
ומה עם פרעה, נבוכדנצאר או הורדוס,
שרשעותם לא מוטלת בספק,
ושידיהם עד למעלה ממרפקיהם, מוכתמות מדם יהודים?
עמלק ישב בהר הנגב,
רחוק מנתיבם של עם ישראל ההולכים במדבר.
למרות שלא הייתה בזמנם תקשורת אלקטרונית,
הגיע שמעם של היהודים אל אזניהם.
כמו כל העמים שגרו באזור, הבינו כי עידן חדש מפציע,
וכי אפשר לחלק את ההיסטוריה מעתה, ללפני ואחרי יציאת מצרים,
פיסית כמו גם רוחנית.
והם מאוד לא אהבו את הענין.
לבשו איפה מדים, צחצחו את חרבותיהם,
ועלו על סוסי המלחמה.
לתקוף את היוצאים ממצרים בדרכם לארץ ישראל.
התורה מתארת את תקיפת עמלק במלים “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ”(דברים כ”ה:18)
קָרְךָ -לש’ מקרה, סתם כזה,
לא הייתה זו רק מלחמת הגנה,
של עם החושש מכיבוש.
הוא לא שנא יהודים כי הם שונים/מתבוללים,
עשירים/עניים/נאורים/חשוכים,
כמו צוררים אחרים.
עמלק בא להילחם באג’נדה,
עמלק בא להילחם ברוח.
עמלק סבר כי אין תכנון או השגחה בעולם.
הכל מקרי, הכל מוכתב על ידי המקרה, המזל והגורל.
אין דין ואין דיין,
אכול ושתה כי מחר נמות.
וכל זמן שישנם אנשים החיים לפי אמות מידה רוחניות,
ומוסר וצדק אלוקי הוא נר לרגליהם,
מצפונם שולח להם מדי פעם תזכורות,
שעולות במעלה עמוד השדרה,
וגורמות לאי שקט קל.
ורצוי למגרם ולהעבירם מן העולם:
“לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים”.(אסתר ג’:13)
ההגנות שבנו בתוכם מול מסרים שיש בו משהו מעורר,
היו ציניות ושחוק, ערעור והטלת ספק.
עמלק ועם ישראל עומדים בשני הקצוות המנוגדים של הספקטרום.
כי היהדות מאמינה שלעולם יש מטרה ומשמעות,
ושהאלוקים מעורב אישית בחיינו.
המקובלים מזכירים שערכו הגימטרי של “עמלק” (240), זהה לערך המילה “ספק”.
כוחו של עמלק הוא לעורר ספקות באשר למה נכון ואמיתי בעולם,
ולגבי חלקו של האלוקים בניהול העניינים באופן הטוב ביותר שקיים.
כשעם ישראל נחלש באמונתו,
מזהה עמלק את החוליה החלשה,
ושם מנסה לתקוף.
“וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ”(דברים כ”ה:18)
אם עמלק הוא גורם כל כך הרסני,
מדוע אלוקים לא התערב גלויות, ונלחם בו,
כמו שאמר משה לעם ישראל כשעמדו על גדותיו של ים סוף:
“ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן”(שמות י”ד:14)?
כאן נצטוו היהודים לצאת למלחמה:
“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק”(שם, י”ז:9)
מלחמת עמלק איננה רק מלחמה פיזית,
זוהי המלחמה התמידית שיש לי בכל יום ויום בקולות שמערערים את הבטחון ביכולותי,
שמקטינים את חשיבותם והשפעתם של מעשי על אנשים אחרים,
שמטילים ספק בכוחו של הטוב לנצח,
שמנסים להקהות את תודעת הבחירות החיוביות שלי.
זוהי מלחמתי המאוד מאוד אישית,
אף אדם לא שותף לה,
אף אחד גם אינו יודע על קיומה.
אלוקים רצה שעם ישראל ילחם בעמלק,
ילחם במה שהם מייצגים.
כי בנקודת הבחירה רק האדם בעצמו נלחם את מלחמתו.
אלוקים מעדיף שאנחנו נגלה אותו, מאשר שהוא יאכוף את מציאותו עלינו.
המן – צאצא ישיר של עמלק,
מצא את השעה המתאימה להוכיח את שיטתו,
שהכל מקרה, העולם הפקר, ואין כוח עליון.
הוא בקש להרוג את היהודים על פי הפור-הגורל,
שממנו נגזר שם החג “פורים”.
הפור לא היה שולי באותו הנס, אלא עניין בסיסי ועקרוני.
זו הייתה מהותו של המן, מייצג ההשקפה העמלקית.
אך עם ישראל התגבר והוכיח שגם הפור של המן נתון תחת השגחה ומכוּוָן,
ולכן נקראים הימים האלה ‘פורים’ בלשון רבים.
נכון,
העולם מתנהל בדרך טבעית,
אבל ישנו עוד פור, פור הפוך, פור נסתר,
יש מישהו שיכול להפוך את כל העניינים.
אפילו כשהמצב נראה עגום,
אלוקים מתערב בהיסטוריה,
כמו גם בחיי היומיומיים,
דברים טובים שמגיעים בהיסח הדעת הם הדרך של אלוקים ללחוש לנו.
זהו קולו הקטן והעדין שמזמין אותנו להבחין במציאותו.
הוא אינו נסתר,
זה רק נדמה לי.
ואני יכולה למצוא אותו בכל אירוע בחיי –
זה תלוי רק בי.
שבת של שלום שמחה וברכה,
יהודית