העמק הירוק

שלום לכם חברים,

ככל שעלתה והתפתלה הדרך, הלכה ונעשתה צרה.

ענפי העצים העבותים השתרגו מעל לראשם,

הצליפו בפניהם, ושרטו את עורם.

החצץ חרק תחת סנדליהם של הצועדים,

עננים סמיכים כיסו את השמיים והראות הייתה לקויה.

הרוח נשבה בפראות,

הכל מסביב היה אפור, ולא וודאי.

 

ופתאום, בדיוק כאשר הסתיים הסבך, והדרך התרחבה פתאום.

הבליחה קרן שמש מבין העננים,

והאירה את העמק הרחוק, הירוק,

שיובלים של מים ביתרו אותו.

וכפרים מנמנמים תחת גגות אדומים היו פזורים בו,

ועדרים של צאן רעו שם בשלווה.

 

עוד ימים ארוכים תארך הדרך,

עד שיגיעו אל המנוחה והנחלה.

אבל המחזה הזה של השלווה המובטחת,

נקבע עכשיו במוחם ובליבם, ונתן את הכוח ואת תעצומות הנפש,

להתאמץ, להמשיך, להתקדם ולהגיע.

 

 

למה המשיכו האנשים לצום בימי בית שני,

כזכר למצור בי' בטבת, או בי"ז בתמוז ביום שבו הובקעה העיר,

או בתשעה באב ביום שבו חרב הבית?

הרי העם שב לארצו,

הבית עמד על תילו,

כהנים שרתו בחצר המקדש, לווים שרו ונגנו בו?

 

החובה להמשיך ולצום הייתה כדי שהעם לא ישכח,

כדי שיזכור שלא תמיד היה לו כל אותו הטוב,

שגם כאשר טוב, גם כאשר הבית בנוי, עדיין יש צורך בהתנהגות טובה;

ששום דבר לא מובטח ללא תנאי,

ודברים עלולים חלילה להשתנות.

 

ודברים השתנו,

העם לא רצה לזכור כי הוא עם מיוחד החי בארץ מיוחדת,

שיש לו חזון, ותכלית ברורה.

אחרי 420 שנה שוב בא העם בין המייצרים,

ושוב יצאנו לגלות ארוכה.

כשגרמה התנהגותנו שנאבד את בית המקדש השני,

החליט אלוקים שלא לתת לנו במקומו מיד בית מקדש חדש,

אלא במקום זאת, הוא בנה  אותו מחדש בשמים,

שם הוא מוכן ומצפה

 

שבת חזון,

השבת שלפני צום תשעה באב שהיא כמעט נקודת השיא של האבל על חורבן ירושלים.

נקראת כך על שם ההפטרה שנקראת בה.

ישעיהו נביא, שותל בתוך תוכחתו הקשה חזון,

חזון מפזר עננים.

חזון שבו דגם רצוי, מתווה דרך במציאות, בחשיבה ובדמיון.

"חֲזוֹן  יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה" (ישעיהו א:1)

ישעיהו מספר לנו  את חזון בית המקדש השלישי,

לעורר בנו השראה לחזור לזמנים הללו, של קרבה וחיבור וקשר רוחני.

אפילו מילה אחת של תקווה בתוך טקסט שלם יש לה כוח גדול.

כוחה גדול דווקא כי היא מוסתרת, דווקא כי היא נכנסת אל תודעתינו מהדלת האחורית,

דווקא כי היא עוקפת את גבולות התפיסה האנושית.

 

ב- 2006  ערך רן חסין, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ניסוי שבו הקרין בפני למעלה ממאתיים משתתפים מסר סמוי חוזר ונשנה,

שהכיל תמונה אחת בלבד- דגל ישראל.

התוצאה הייתה מדהימה: בעלי הדעות הקיצוניות שבין המשתתפים, הימניים הקיצוניים והשמאלניים הקיצוניים, התמתנו כולם,

וכמעט הגיעו לחפיפה בדעה הפוליטית שלהם.

ההתמתנות הזאת המשיכה אפילו עד הבחירות שבאותה שנה,

כשהסתבר שגם בתוך הקלפי הבחירה שלהם הושפעה מהמסר שקיבלו,

והם הצביעו למפלגות הנוטות יותר לכיוון מרכז,

והכול בלי שידעו כלל שהם מושפעים.

 

בין מילותיה של נבואת התוכחה הקשה,

המצליפה והתובעת.

שמדברת על מציאות מלפני אלפיים שנה שלא השתנתה.

שמצביעה על ליקויים ומבקשת לתקנם,

מאירה מילה אחת.

היא כמו קרן השמש שמבליחה בין העננים האפורים.

ומאירה את העמק הירוק.

היא שליחה אלוקית של שכנוע תת הכרתי לשינוי.

שתמונת העתיד המצפה לנו הטמונה בה היא הדוחפת אותי,

להתעורר.

למרות המאמץ הנדרש ממני, למרות הפחד או העצלות משינוי,

לחיות את אחריותי כראוי לה,

ונותנת גם את הכוח והתעצומות להמשיך ולקוות.

 

"אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א:26)

 

שנזכה לראות בנחמה.

שבת של שלום, אהבה ושלווה,

יהודית