שלום לכם חברים,
תנובה פינקה אותי בחוברת מדהימה, מלאה צילומים ומתכונים מעוררי תאבון,
להפקת חג חגיגי (ומשמין) במיוחד.
גם אוסם, לא נשארה מאחור,
גם היא שלחה חוברת מהודרת,
נוטפת שמנת, גבינות וחלב.
זו התדמית שחג השבועות קיבל, נכון יותר התדמית שהצליחו היצרנים
לתפור לו ולשווק לנו אותו.
חג של קיץ, ותוצרת חקלאית וחלב וקצפת.
חג המחלבות.
אני רוצה לעלות כיתה.
שבועות יותר מדי משמעותי, מכדי שיהפוך לחגיגה קולינרית בלבד.
זהו היום בו קבלנו כעם הגדרה וכלים ואג'נדה,
זהו היום בו הבענו הסכמה לקבל על עצמנו תפקיד לא קל,
מחייב, ותובעני.
ההסכמה הזו הגיעה מתוך רצון פנימי לחיות חיים של אמת אבסולוטית,
שעובדת בכל המישורים,
כי אם היא נכונה רק עכשיו, ולא אתמול או מחר,
זוהי איננה אמת.
התרבות שממנה יצאנו, חמישים יום קודם לכן,
היתה תרבות מושחתת ומשחיתה,
שהיתה טובה רק למי שנולד בצד הנכון של החברה.
איך בכלל יש לי אפשרות לדעת על אמת כזו?
הרי דברים מהעבר מגיעים אלי דרך משקפיהם של אנשים שחוו אותם,
ההווה גם אינו אובייקטיבי, כי יש בו נגיעות של רגשות ואגו, ורוח המקום,
אז באופן חד פעמי, התוודעו העבריים לאמת כזו,
אבסולוטית ומוחלטת, שלא מושפעת מְאֶגֺו ויצרים, ואופנות מתחדשות ומתחלפות,
ואותם שהיו במעמד הזה, שהיה מעל למקום והזמן,
היו משוכנעים למעלה מכל ספק כי האמת שהוצגה בפניהם, היא היא היחידה.
זמן לא רב אחר כך, כמה מאות שנים שחלפו,
מספרים לנו את סיפורה של רות המואבייה בתו של מלך מואב,
שההכרות עם משפחתו של בעלה היהודי המנוח,
עוררו את רצונה לדבוק באמונתו,
להשאיר מאחוריה חיי ארמון תוססים,
לזנוח את האפשרות ליהנות מכל מה שמוצע לנסיכה,
וללכת אחרי חמותה אל ארץ זרה וימים של עניות ומחסור,
כדי לחיות חיים של אמת שאינה משתנה.
אבל אנחנו לא שם,
לא במקום של החלטות הרות גורל, משנות חיים,
של חיבוטי נפש גדולים,
אנחנו בקטנות של יומיום,
מה לי ולספורה המרגש של רות?
הוא ישב ברכבת הדוהרת,
וכשנפתח פתאום החלון והוא הסיר את כפפתו כדי להיטיב לסוגרו,
נפלה זו החוצה.
מבלי למצמץ, הוא הסיר את השנייה והעיף אותה בעקבות הראשונה.
לנוסעים האחרים שתהו על המעשה המוזר,
הסביר כי את הכפפה שאיבד, לא יוכל להשיב לעצמו,
אך מי שימצא אותה, יוכל למצוא גם את השנייה,
וליהנות מזוג מושלם.
זהו הליך חשיבה הגיוני, כולנו היינו יכולים להגיע אליו,
לא מדובר כאן על נתינה כספית בסדר גודל מיוחד, או מעשה הרואי,
אבל עד שהיינו מגיעים אל המסקנה הזאת,
הרכבת במקרה הטוב, כבר היתה מגיעה לתחנה הבאה, ובמקרה הפחות טוב אולי ליעדה….
האדם הזה, בנה בעצמו בעזרת הוראותיה והכוונתה של התורה,
מערכת של מודעות.
מודעות קשובה,
ההדרכה המדוייקת אפילו בחדרי חדרים,
אפילו בינו לבין עצמו,
עוררו בתוכו את כוחותיו וחוזקותיו.
הדיוקים של הפרטים הקטנים בשמירת שבת, למשל,
אמירת הברכה רגע לפני שהתפוח נכנס אל פיו,
כמו גם סנון וברירת המילים אותן הגה.
הפעילו בצורה מכוונת את תשומת הלב שלו למתרחש סביבו,
והוא נעשה עירני לרגע הנוכחי.
הוא נעשה לא שיפוטי,
כך הצליח לראות דברים בבהירות גדולה יותר, ברוח שלווה,
ולמד לעשות שינויים נחוצים באופן יעיל ומועיל לעצמו ולאחרים.
זה לא קרה ביום אחד,
שנים של דיוק וחשיבה בנו בתוכו אינסטינקטים אחרים.
חיים של הליכה עקבית מעל למיידי, התוסס והמציאותי לכאורה,
בצעדים קטנים, בייבי סטפס,
חיים של חיבור לאמת העליונה שהמציאות החיצונית משדרת.
הביאו אותו אל התמונה הנשגבת הכוללת, שהיא תמצית האמת.
בהר סיני התוודענו לקווים המנחים, להוראות הנצחיות והקבועות, שעל פיהן יתבססו מכאן ולהבא חיינו,
הם אינם יכולים להתבצע, תחת ההגדרות האישיות שאנו נבחר לעצמנו,
כי איננו יכולים לסמוך על מורכבותנו האנושית,
אנחנו נדרשים למסגרת שבעזרתה נתרגל.
נתרגל ונתרגל נתרגל ונתרגל,
נדייק ונוותר,
נשייף ונלטש, נחשוק שפתיים ונמשיך הלאה,
לאט לאט תבנה אישיותנו הרוחנית.
רות הוא הסיפור של כולנו בחודש זה, היא נותנת לנו השראה.
לנוע מעבר לתפיסת האמת המוגבלת שלנו,
ולהתקרב יותר אל התמונה המושלמת שראינו בסיני.
שבת של שלום וחג שמח!
יהודית