שלום לכם חברים,
איך זה שיש יום ירושלים, ואין יום חיפה למשל, או יום תל-אביב?
למה בני תל-אביב אוהביה ומוקיריה, לא יוצאים אל הרחובות ומניפים דגלים בי' בסיון,
כמה ימים לאחר חג השבועות,
ברחובות העיר העברית הראשונה, זו שמכנים אותה עיר ללא הפסקה,
ביום בו הונחה אבן הפינה שלה?
רק ירושלים קיבלה יום מיוחד המוקדש לה,
יום שמעלה זיכרונות של געגועים וכיסופים בני אלפיים שנה,
שקיבלו מעט נוחם ביום בהיר אחד, בכ"ח באייר, (שיחול ביום ראשון הקרוב)
יום שחרור ואיחוד ירושלים.
ירושלים מעולם לא הייתה רק עיר, אפילו לא רק עיר בירה,
היא הייתה ועודנה ספינה גדולה כבדת משקל,
שמפליגה לאיטה אל נמל הנצח.
היו זמנים בהם מפרשיה הלבנים היו מתוחים יפה על תרניה,
והיא ארחה על סיפונה עולי רגלים וחוגגים.
והיו כאלה שבהם גלי הים ורוחותיו חבטו בה,
קרעו חבליה, עקרו משוטיה,
והיא נעה ונדה כאלו ללא כיוון, כאילו ללא רב חובל.
ירושלים שטה תמיד בתוך היסטוריה וקדושה,
הלכה ואגדה,
גיאוגרפיה וסוציולוגיה,
אהבה ושנאה, מלחמה ושלום.
ועדיין לא הגיעה הספינה אל יעדה,
עדיין לא עוגנת היא בנמל מבטחים.
פרשת השבוע הפותחת את החומש הרביעי: 'במדבר',
מספרת לנו על חייו של העם המתהווה.
משה מתבקש לִמנוֺת כל אחד ואחד מישראל,
ללא יוצא מן הכלל:
"שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (במדבר, א':2)
לא לצורך סטטיסטיקה או מפקד נערכה המנייה,
גם לא לשם השוואת נתונים,
המפקד נערך כדי 'להודיע את חיבתן לפני המקום'.
אלוקים מתחיל להבליט את הפרטים,
מבין המון העבדים חסרי הזהות והצורה,
כל אחד ואחד מהם מקבל שם, מקבל הכרה,
כל משפחה מקבלת את המקום הייחודי שלה.
אפילו לכל שבט ניתן מקום מוגדר, דגל וצבע משלו.
"אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ" (שם ב, ב).
הפרטים התגבשו לעם,
אך זהותם לא היטשטשה,
כל אחד חשוב ויקר וייחודי מאין כמוהו,
וכל אחד נצרך כדי להשלים את הפסיפס הרבגוני של העם.
אבל יש הכרח בהימצאותה של נקודה קבועה אחת, ללא כל עוררין,
שתאגד את כל הפרטים.
שתהיה הלב המחבר את כל איברי הגוף השונים.
נקודה הנצח הזו, העניקה את האחדות לעם ישראל.
במדבר, היה זה המשכן,
שסביבו חנו ונעו בני ישראל,
הוא זה שנתן השראה, כח, עוצמה ומטרה משותפת.
בארץ ישראל, וגם בשנות הגלות,
היתה זו ירושלים.
ריבוי דעות וצביונות הוא דבר מבורך מאוד,
הוא בעל חשיבות עליונה ליצירת חברה דינאמית ומתפתחת.
אולם למחלוקות וחילוקים אלו יש מקום אך ורק עם קיומו של גורם מחבר ומלכד,
המסוגל להעניק ערכי נצח עליהם אין מחלוקת,
שלעולם לא ישתנו ולא יתיישנו.
ירושלים נקראת 'צִיוֺן' היא נקודת הצִיוּן שאליה מתנקזים הכל.
"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (יומא י"ב).
ירושלים שייכת לכולם.
"יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו".(תהילים קכ"ב:3)
יש משהו בעיר הזו שמסוגל לחבר,
חיבורים יכולים להיעשות רק כשיש לי רצון טוב,
אחרת לא יעמדו במבחן הזמן.
חיבורים יכולים להיעשות כשאבחן את האחר בעין אחרת,
שונה ממה שראיתי עוד היום,
כל זה יקרה כשאתחיל לדון את האדם לכף זכות.
לדון לכף זכות היא משימה לא פשוטה,
אני רגילה לחשוב שלדון לכף זכות זה לומר:
'מה לעשות, מסכן, זה לא היה בכוונה'.
זה לא לדון לכף זכות. כך לא דנים לכף חובה.
גם לא לדון לכף חובה היא משימה מאתגרת,
וזו מידה שצריך להשקיע בקנייתה.
לא לדון לכף חובה זה לחשוב: 'טוב, הוא איחר כי היו פקקים נוראים בדרכים'.
לדון לכף זכות זה לחשוב: 'הוא איחר כי התעכב להמליץ עלי טוב בפני עמית לעבודה'.
כף נקראת כך בגלל דמיונה לכף יד קעורה.
חיבורים יכולים יהיו להיעשות כשארכך את המקובעות שלי,
שהיתה נחלתי עד היום,
כדי להיות לכלי קעור ומכיל,
תכולתה של כף ממוצעת היא 15 מ"ל,
המספר 15 מזכיר לנו את חמש עשרה המעלות שהיו חיבור בין העזרות בבית המקדש בירושלים,
הוא מזכיר לנו את ברכת כהנים שמורכבת מ15 תיבות שמחברת שפע שמימי אל עולמנו הפיזי,
כי המספר 15 עוסק בחיבורים.
וכדי לחבר אני צריכה להיות כף.
ירושלים מבקשת אותי: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם" (תהילים קכ"ב:6)
ירושלים מבקשת שאושיט את כף ידי לשלום.
שבת של שלום, הכלה ואהבה!
יהודית