שלום לכם חברים,
בואו ונודה על האמת:
כיף להתלונן.
איזה כיף להתלונן.
כשאני מתלוננת אני בעצם לא אשמה ,
החום אשם, ונהג האוטובוס אשם, והמזגן שלא מקרר כנדרש אשם,
והמורה של הילדה שלי אשמה, והמזכירה של הרופא אשמה,
ו…
כיף להתלונן, כי זה אומר שעל כולם מוטלת האחריות לשעשע אותי, ולספק לי את צרכי בזמן,
וכולם זה אומר המשפחה, החברים, אלוקים הכל יכול,
למה מישהו לא עושה משהו בנידון?
וכשזה לא קורה,
אני מתלוננת.
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה,
וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במדבר יא:1).
ביקורת היא עניין חיוני, והיא חייבת ללוות כל פעולה וכל מעשה.
טוב שתהיה לי עין שלישית שתבחן ותאתר פגעים ועוולות.
אבל,
רק כשאני יודעת לשקלל בין צרכים שונים,
רק כשהיא מוגשת בעדינות וברגישות,
ובעיקר כשהיא לא נאמרת מתוך מקום מקצועי.
מתלונן מקצועי הוא מתלונן שיושב על הכורסא, ומטיל דופי בכל דבר, בכל מקום, בכל סיטואציה,
הוא לעולם לא עושה שום דבר לתקן את המצב.
לו רק היו מבצעים את הצעותיו, העולם היה מזמן מגיע לתיקונו,
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ" (שם י"ד:4)
המקצוען אוסף קבלות של עוול ורוע,
ובוחר להתמקד בהם.
הוא רק מתלונן,
והוא מעכיר את האווירה סביבו,
והוא מוריד את המורל, ומוחק את כל הטוב מסביב,
מקצועי, הוא שאמרנו.
אלוקים המושלם והאין סופי,ברא כאן עולם שיש בו יצורים שאינם בעלי יכולות אין סופיות,
לא סתם נזרקתי לכאן, אני בחרתי להיות במקום הזה, להיוולד למשפחה הזאת,
לעבור את המסע הזה, כך בדיוק כמות שהוא.
מיכי יוספי, מורה דרך רוחני, אומר שעדות האופי שנתן אלוקים על משה "בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא" (שם, יב:7)
לא נאמרה רק על משה.
כל אחד מאיתנו הוא 'נאמן',
כל אחד מאיתנו נמצא כאן כי אלוקים סומך עלינו, כי נבחרנו כשגריר שיועד למלא את משימותיו.
נכון,לכל פרט בעולם חסר משהו אחר,
אבל בזכות החוסר הזה בעולם, החוסר הכללי והחוסרים של כל אחד ואחד,
יש לי מרחב לחיות, לפעול, לפתח את העולם וגם לטעות.
כך אני יכולה ללמוד מהטעויות שלי על בשרי,
ולגלות בעצמי את תפקידי ואת מה שמוטל עלי להשלים.
כל פעולה שאני עושה, היא פעולה שאלוקים לא עשה בעבורי,
הוא אִפשר לי לעשותה בעצמי כפי שאני רוצה,
ובכל זאת משמעותה של החירות הזאת היא שאני לבד, בלי עזרה.
יש לי בחירה חופשית, אבל יש לה מחיר.
הורות מודעת משכללת את הבנתי ויכולותי מעבר לכאן ועכשיו,
מעבר לשקט שאני רוצה לקנות לי,
או למשימה שתבוצע בדיוק אבל בדיוק כמו שאני אוהבת.
הילד שלי לא תמיד מבין למה אני מונעת ממנו משהו נחשק,
הוא גם לא תמיד מבין למה אני דוחקת בו לעשות דברים שהם לא ממש ספל התה שלו.
התנהלות כזאת תפתח בפניו שתי אפשרויות:
היא יכולה לפתח בו יצירתיות, אבל הוא יכול גם להתייאש ולהרגיש בודד,
ולהתחיל להתלונן.
כמו הילד שלי, אני יכולה לראות את ההתמודדות כהזדמנות מצמיחה,
ואני יכולה לבחור לכעוס, לבעוט, להאשים, לקטר,
ולהתלונן,
בני האדם כמו החיים, מורכבים מטוב ורע.
לתפיסות השליליות יש כוח לעצב מציאות רעה,
לתפיסות חיוביות יש כוח לעצב מציאות טובה.
אני רוצה לבחור להיות במקום של הטוב, לראות את האור,
ולעלות את חיי למשבצת אחרת, למקום אחר.
כמו אהרן שיום יום, העלה את האור במנורת הזהב במשכן:
"וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ" (שם,ח:3)
שבת של שלום, אהבה ושלווה.
יהודית