שלום לכם חברים,
הכל נוצץ ובוהק.
גם אחרון הפנלים שמאחורי ארון השירות במרפסת האחורית.
מפה צחורה, גביעים נישאים מלאים ביין אדום.
אבות ובנים, נכדים ואולי גם נינים סובבים סביב השולחן.
תחת השמש הקופחת עומדים העבדים האומללים ועובדים בעבודת פרך,
נעזוב אותם ונחזור כמה עשרות שנים אחורנית,
אל ארמונו של פרעה.
נהיה הזבוב שעל הקיר, שעד להרהוריו של פרעה,
לגרעיניה הראשונים של תכנית העבדות,
לרציונל.
פרעה מבקש את נקודת החיבור בין האבות לבנים.
כל גזרותיו כוונו אל המקום הזה.
הוא מבקש להפר את הרגש הטבעי בין הורים לילדים.
הוא מצווה על המילדות : "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ" (שמות א:17)
אחרי שהגזרה הצליחה והם נשחקו מספיק, אפשר להמשיך הלאה:
"כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א:22)
זה לא היה רק ענין טכני של השמדה פיזית,
יש כאן ענין מהותי מאוד.
לו היינו מקבלים את עצתו של פרעה "לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-יְהוָה" (שמות י:11)
היינו יכולים לצאת ממצרים מזמן,
הוויכוח היה האם אנחנו הולכים בעצמנו, או שאנחנו אומרים שכיוון שחג ה' לנו, אנחנו הולכים בצאננו ובבקרנו,
אבל קודם כל "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ"(שמות י:9)
"וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ."–אנחנו אומרים בהגדה של פסח,
'עונינו' – אומרים חכמים הוא ניתוק הגברים מן הבתים אל עבודות הפרך שבשדות,
הפירוד והגעגועים.
'עמלינו' – הם הבנים שהושלכו אל היאור.
הניצחון על מצרים יושג כאשר יושבו לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
אם נעזוב את האכזריות וההמתה השיטתית, ונדבר עקרונית,
כשפרעה בא ואומר שניתן לנתק בין אבות לבנים,
טבעית, בין דור לדור יש פער.
כל דור מתהפך, כל דור משתנה,
דור בא לחדש, אם נהיה תקועים באקסיומות מדעיות של ימי הביניים,
לא היו לנו היום וואטסאפ. וחלליות ופוד פרוססור.
אז כשמדברים על קשר וחיבור,
לא מתכוונים להתנהגות החיצונית,
(שהיא חשובה והכרחית ומתבקשת ונדרשת)
לא מתכוונים לקימה מפני השב באוטובוס,
או להאזנה מנומסת לדבריו של האב.
יש כאן משהו עמוק ומהותי הרבה יותר.
אם אני מייצגת את הנצח, אז אין סתירה בין אבות לבנים,
אני לא מייצגת נורמה חולפת, או אמונות ותנועות שלא עמדו במבחן הזמן.
מה שמחבר בין אבות לבנים הוא רק דבר אחד,
שיש בעולם אלוקים אחד.
כש"כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ" נמצא אצלנו בלוח הראשון יחד עם "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שמות י"ט:11,2)
ה"כבד" שלנו הוא לא רק לכבד אותם כי הם ילדו אותי ואת אחי,
והביאוני עד הלום,
אני מכבדת אותם כי הם הקנו לי את הידע הזה שהועבר אליהם, שהועבר אליהם, שהועבר אליהם,
עד למרגלות הר סיני.
ששם הובהרה לי ולכל הניצבים שם האמת הזו ללא שמץ של פקפוק.
זהו משהו חזק יותר מפער דורות, מפער דעות, מפער עמדות,
את זה פרעה מבקש לנתק.
אבל מה עשו האנשים במצרים, כאשר היו מונחים לפניהם מצות מרורים וקרבן הפסח,
שעדיין לא יצאו, עדיין לא חוו את תחושת היציאה ,
שעדיין לא היו על ים סוף,
חווים את האימה המשתקת של להיות לכודים, עדיין לא חזו בנס המפעים של ים נבקע לשניים?
על מה ספרו, אם הם עדיין שם?
בלילה הראשון שחגגו את הפסח, חגגו את החיבור.
חגגו את האיחוד של משפחות היושבות יחד לאכול את השה הצלוי.
הם דברו וספרו על המשמעות של לפני, לבד, יחידים,
ועל התחושות המחודשות של הביחד,
על המשמעות, על העוצמה,
על מי שהביא אותם אל השולחן הזה.
אלוקים.
הגרעין ששמו משפחה,
הוא הגרעין שמבטיח את המשך קיומו של הנצחון על תוכניותיו של פרעה.
הביחד הזה נקרא דרור.
המילה דרור מורכבת מדור ועוד דור.
אם בנים לא יכולים לשוב אל אבותיהם ולהתחבר אליהם,
אם יש נתק בין הדורות,
לא יצאנו לחופשי.
אין זו חירות אמיתית.
אם פער הדורות ההגיוני לא מנצח את חיבור הדורות הנצחי,
סימן שאנחנו חופשיים
ואיננו עבדים לתהפוכות הזמן.
אם אבא ובן מייצגים את אותו נצח, בכלל לא רלוונטי שהוא שייך לזמן אחר.
בליל הסדר מגיע אורח מיוחד מאוד לבקר:
לכבודו אנחנו מוזגים כוס חמישית,
ואפילו פותחים את הדלת לכבודו:
אליהו הנביא.
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא
לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל,
וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם" (מלאכי ג:23-24)
אליהו בא לברר האם אנחנו כבר מסוגלים לדבר אחד עם השני,
דיבורים כאלו שביום יום נוטים לזלזל בהם, כי הם רק פילוסופיות , כי הם לא תכל'ס,
כי הם חופרים, כי הם נוגעים,
אליהו בא לבדוק בכל בית, את רמת החיבור.
ואם הוא קיים, התקדמנו, ואנחנו ראויים להיגאל.
פעם בשנה אנחנו חייבים לדבר, והרבה:
"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"
פרעה חשש מהנורמה היהודית של קשר משפחתי מיוחד,
הוא אמר: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ-בָהּ, וְאַל-יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר." (שמות ה':9)
אם נחייב אותם במכסות, ובהספקים,
נהפוך אותם לצללים, לרובוטים,
ננתק אותם ממקור החיים שלהם.
שנים של עבדות לא כיבו את היכולת הזו,
ובלעם שנשכר לקלל את עם ישראל, כאשר סבב במדבר,
מחפש את החוליה החלשה,
ורואה את עם ישראל שוכן לשבטיו,
"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד:15)
הוא מבין שאין לו סיכוי.
בליל הסדר אנחנו מתכנסים,
מתנתקים מכל מה שמפריע ומסיח את הדעת,
מבלבל וטורד,
דווקא בבית.
ויש לנו את כל הזמן שבעולם להסתכל לכל ילד בעיניים,
לפנות אליו בשפתו, לרדת לרמת הבנתו,
להתחבר ולגעת בנשמתו,
ולדבר ולספר ולהסביר ולהנחיל את הנצח הזה,
אל החוליה הבאה בשרשרת.
זו גאולה.
חג משפחתי, אוהב, מלכד ומחבר,
יהודית