שלום לכם חברים,
עוד שבועיים ויומיים, הוא יגיע.
פסח.
שיר הילדים המפורסם שכולנו שרנו בגן,
שר על שמחה רבה שמחה רבה ועל האביב המגיע.
הצצה קלה אל העולם שבחוץ תעיד כי אביב אכן הגיע,
ובקשר לשמחה- תלוי את מי שואלים….
אני במחלקת השמחה, בנותי משהו טוב באמצע,
וכל השאר שיתמודדו.
פסח התעטר בשמות רבים,
חג האביב, חג הגאולה, חג המצות.
כולנו יודעים מדוע אוכלים מצות בפסח:
על שום שבצקם של אבותינו, היוצאים מארץ העבדות מצרים, לא הספיק להחמיץ.
מדוע דווקא עובדה ממש שולית בסיפור הגאולה – הבצק שלא החמיץ,
היא שמבטאת את מהותו של החג,
והיא שנתנה לו את שמו – חג המצות?!
מצריים היתה ידועה כארץ הדגן והלחם.
המפגש הראשון של בני יעקב עם מצרים היה עם שקי התבואה והקמח.
"וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם". (בראשית מ"ב:3)
העולם העתיק ניזון מדייסות ומצות,
ומצרים הכירה את סוד התפיחה, ואפו לחם תופח.
הרודוטוס, ההיסטוריון היווני מספר,
כי המצרים כונו "אוכלי לחם" על ידי העולם העתיק.
לחם במצרים היה יותר מאשר מזון,
הכלכלה כולה התבססה עליו.
הוא היה יחידת משקל, שכרם של הפועלים, הכוהנים והעבדים,
ואפילו קרבן לפני האלים המצריים.
הלחם החדש הפך לתרבות,
האכילה הפכה מעצירה לחידוש מאגר אנרגיות הגוף,
למשהו של תענוגות,
הם הפכו אוכל נפש לגורמה.
הם התמכרו לנהנתנות.
אפילו המוצר הפשוט והבסיסי הפך לissue"
לסמל של סטטוס, למעמד.
"כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מ"ג:32)
האמפריה המודרנית של אותם ימים,
התהדרה בשליטה בטבע, באדנות ונהנתנות.
השהות הממושכת עמוק עמוק בתוך התרבות משחיתת הנפש הזו,
נספגה בתודעתם של בני ישראל.
התרבות הזו משכה אותם אל תוכה, שאבה אותם.
מצרים לא רק שעבדה את גופם.
מצרים שעבדה את נפשם.
המצה היא בצק בטרם תפח והתפתח,
עיסה שלא החמיצה והתנפחה,
שהאגו שלה אינו תפוח מרוב כיסי אויר נפוחים.
המצה היא היכולת להקפיא לנצח את הרגע הראשוני, הטהור והישר,
בטרם השתנה והשתעבד לכל מיני טעמים, אופנות וחשבונות שונים.
היא החיבור בין הקמח הבסיסי, יחד עם המים הפשוטים והזכים,
ללא כל ההשפעות הזרות והחיצוניות המאפיינות את חיי האדם.
לכן מכונה המצה 'לחם האמונה',
היא ממחישה, מחזקת וגורמת לי לחזור ולהאמין בבורא שהיה, הווה ומהווה כל יצור.
שהוציא את אבותי ממצרים,
ומצילנו מידם של אלו העומדים עלינו לכלותינו בכל דור ודור.
בכל 40 שנות נדודי עם ישראל במדבר,
לא אכלו הם חמץ.
40 שנה ניזונו מהמן, אותו מזון רוחני,
שהגיע אל פתחם מו השמיים,
כדי לנקות את קיבתם הרוחנית מכל סיג ועקמומיות.
כל שיעבוד הוא תלות, כל גאולה היא עצמאות.
ההתמכרות נוטלת את החירות מן האדם.
התמכרתי לכל כך הרבה דברים עד שאינני יכולים בלעדיהם.
האדם קונה לו רכוש – ומשתעבד לו.
האדם קובע רף והופך אותו למאסט.
המצה היא התמצית, המיצוי של הנפש.
היא מלמדת אותי לחזור אל הבסיס המקורי שלי, אל עצם אישיותי,
עוד בטרם פיתחתי תלות והשתעבדתי לכל המרכיבים הזרים לנפשי,
שחדרו אליה במהלך חיי והשתלטו עליה.
תינוקות וילדים מעוררים בנו רגשות עמוקים, ונכנסים ישר אל הנפש,
הם ישרים, פשוטים ותמימים, מאמינים ואמיתיים, טהורים ונאיביים.
הם אינם מלא בחשבונות של כבוד ואגו.
הם עדיין לא החמיצו,
אלו הם הגעגועים שלנו אל הטהרה, הקדושה והתום,
הגעגועים אל ילדותינו שלנו.
חג המצות חל דווקא בחודש האביב,
האביב הוא התינוק של הטבע.
הראשוניות בטהרתה מתפרצת ומתגלה
לאחר ההתכנסות בחודשי החורף.
לכן הילדים הם מרכזו של ליל הסדר,
"והגדת לבנך" הוא הצו של הלילה הזה.
זהו חלק מהתהליך החינוכי של העברת המסורת לילדינו.
אבל יש כאן עומק נוסף:
פעם בשנה, ללילה אחד, יש לי אפשרות לחזור להיות ילד בין הילדים:
תמימה, מאמינה, טהורה ודבקה באלוקים,
בת לעם ישראל שהולך אחרי אלוקיו ללא חשבונות או קושיות מתוחכמות,
באֵמון שלם של ילד שאביו מושיט לו את ידו הנטויה והחזקה,
והוא – הילד, נותן בו את כפו הקטנה והולך אחריו באהבה,
אל המדבר,
בארץ לא זרועה…
שבת של שלום, שמחה ורוגע
יהודית