שלום לכם חברים,
הבוקר מפציע על מחנה ישראל,
אחרי הנפילה הגדולה, אחרי השבר הצער והחרטה על העגל,
משה מבשר על הסליחה, הפיוס וההתקרבות המחודשת,
על “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”.(שמות כ”ה:8)
העם הנרגש פותח את ליבו ואת ידיו,
הלב הזה שביום האתמול פעם בהתרגשות אסורה,
שמח ונרגש מהסליחה.
הידיים שהסירו בהתלהבות את תכשיטי הזהב ומסרו אותם לאהרן,
עסוקות היום בדבר אחר.
העם זיהה את ההזדמנות הגדולה שהגיעה,
את האפשרות לתיקון,
הם ידעו שהם עומדים עכשיו למבחן האם יפגינו התלהבות, רצון ושמחה.
כתיקון על מה שכמעט והביא עליהם כליה.
כל מי שראה עצמו מסוגל לתת משלו לטובת המפעל,
אם בתרומה אם בעשייה,
הטה כתף, והרגיש התעלות אישית:
“וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ “(שמות ל”ה:21)
התגייסות נלהבת של כל חלקי העם למגבית המשכן,
הפיקה הכנסות מעל למצופה, עד כי היה צורך להפסיקה,
“וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ”(שמות ל”ו:6).
ורק קבוצה קטנה עמדה מן הצד והמתינה.
היו אלו נשיאי השבטים.
הם ראו בקריאה לכל העם, פגיעה במעמדם,
ואמרו ‘יביאו העם מה שיביאו, ואנחנו נמלא את החסר’.(מדרש רבה, במדבר ז’:2)
אולם העם הנלהב סיכל את תכניתם,
ולא נותר להם להביא אלא את האבנים הטובות בשביל בגדי הכהן הגדול,
את הבשמים ואת שמן המשחה לקטורת.
הם רצו שתרומתם תצויין באופן ייחודי,
שהיא תבלוט על פני שאר כל התרומות.
התורה רק רומזת לנו על אי השלמות בהתנהלותם,
אנחנו לומדים על כך מהכתיב החסר של שמם:
“וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן”. (שם לה:27)
למרות שזכותו של כל אדם מישראל הייתה לתרום כראות עיניו,
הביאו הנשיאים דווקא את האבנים היקרות ששובצו בחושן,
שהיה נתון על ליבו של הכהן הגדול.
למרות שערכה של תרומתם היתה גבוהה,
היה כאן חסרון.
החיסרון לא נראה היה לעין,
כי מקורו היה בחשיבה וכוונות נסתרות.
בסיומה של הבניה, ידע כל העם מה היתה תרומת הנשיאים,
אבל הם לא נחלו כבוד רב מהפרסום הזה,
כי הוא גילה לעין כל את מחשבת ליבם.
אז למדו והבינו בכאב לב, שאישיותם פגומה במשהו, ושמם – חסר.
הלקח שהופנם, בא לידי ביטוי בהזדמנות הראשונה שנקרתה להם:
בשבוע חנוכת המשכן היו הם הראשונים שהביאו קרבנות.
כל כך שונה היתה גישתם של בצלאל ואהליאב,
האמנים המובילים בעשיית המשכן.
הם לא בקשו פרסום, הם לא בקשו הכרה,
הם נתנו את כל כולם בעשייה.
בצלאל היה מלא ב‘חָכְמָה’ –מה ששמע מאחרים והפנים,
‘בִּתְבוּנָה’– כוח להיקש והסקת מסקנות,
‘וּבְדַעַת’– רוח הקודש,
ובכל זאת עמד בענווה בצל א-ל, נאמן לקול האלוקי שבו,
הוא לא שמר את הידע שלו לעצמו.
אהליאב האמן שעבד לצידו,
חי בתחושה של הימצאות באוהלו של אבי העולם,
ועל כן פעל מכוחו וסר למשמעתו.
הם היו מוכנים ללמד מכישוריהם גם לאחרים,
נדיבים ומלאי שאר רוח,
אותה נדיבות שהייתה גם בבסיס התרומות למשכן:
‘מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי” (שם כה:2).
לפעמים, מתגנבת אל ליבי מחשבה,
רצון שידעו, שיבחינו,
שיכירו במה שעשיתי,
זה נורא טבעי,
אבל לפחות פעם אחת מדי יום,
כדאי לעשות משהו, אפילו קטן,
בנדיבות, בשפע, באהבה.
בשקט, בסתר,
בלי רעש וללא צלצולים,
ולהתכסות בצילו.
שבת של שלום ,אהבה ונדיבות
יהודית