מטבע של אש

שלום לכם חברים,
הכל כסף?
שאלה זו שאל גם משה, כאשר נאמרה לו מצוות מחצית השקל:
“לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה .. מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל.” (שמות ל:15)

התלמוד מביא כי אחד מהדברים בהם התקשה משה,
היה ענין מחצית השקל.
כאשר התקשה בעניין המנורה- היה זה קושי טכני,
לא היה ברור לו כיצד תיעשה המנורה על גביעיה כפתוריה ופרחיה,
משה גם הוצרך להנחיה מפורטת לגבי השרצים השונים כדי שיוכל לזהותם ולדעת איזה מהם נאסר באכילה.
הקושי במחצית השקל היה מסוג שונה.
משה רבינו ידע היטב כיצד נראית מטבע של מחצית השקל,
אולם לא הבין איך יתכן שמטבע בערך נמוך, תכפר על נפשות.
המדרש מספר כי אלוקים הראה לו מטבע של אש,
אם בזאת התקשה משה, במה הונח לו כשראה את המטבע של אש?
בתחילתה של פרשת השבוע, מצווה האלוקים למנות את בני ישראל:
“כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם” (שם:12)
אלוקים יודע כמה בני אדם יש , מדוע הוא מבקש למנות אותם?
ואילו היה רוצה שאנחנו נדע,
היה פשוט מגלה את אוזנינו.
המפקד הזה נערך, כדי שאנחנו נעבור את תהליך המניין.
אלוקים רוצה שנמנה כל אדם, כי כל פרט חשוב,
אלוקים מחשיב כל אדם,
כל יהודי חשוב במידה שווה למשימה הכללית שלנו,
ולכן היתה התרומה אחידה,
מעמדך הכלכלי לא העלה ולא הוריד מסך התרומה.
לדברים מסוימים יש ערך רק במספרים גדולים.
לתבן, למשל, אין ערך בתור קנה בודד,
אין כמעט מציאות שמישהו ימנה קני-קש באופן פרטני.
אך ערכם של יהלומים רב כל כך שהם תמיד נמנים אחד אחד.
הספירה מעצימה ומחזקת אותי,
כי היא מדגישה לי כמה אני יקרה,
כמה אני נחשבת.
התחושה של “לא סופרים אותי ממטר” מתעמעמת ומתבטלת.

מפקד הספירה לא נערך בראש חוצות,
לא עמדנו למסדר ואז עברו הפקידים ומספרו אותנו.
כל אחד נדרש היה להעלות תרומה קטנה,
של סכום פעוט וצנוע:
“מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ”
כי רק מי שנותן ותורם, עולה למניין,
רק מי שנותן ותורם קונה זכות להמשך קיומו,
אם ביקשתי להימנות בלא שתרמתי את תרומתי,
ותבעתי הכרה ומקום וזכות לעצמי,
אני שומטת את הקרקע מתחת רגלי,
לא הסכום הממשי של התרומה שתרמתי למעשה,
הוא זה שנתן לי זכות קיום.
היה זה סכום פעוט, בלתי נחשב,
הסכום הזניח הזה מסמל את תודעת התחייבותי לתרום.
הוא מקנה לי סדרי עדיפויות נכונים.
הוא מכתיב לי את סדר יומי.
“וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן” (שם, 17)
ודווקא נתינה של מחצית השקל ולא שקל שלם,
מזכירה לי כי עוד ארוכה הדרך אל השלמות,
ותמיד יש עוד מקום, ועוד אנשים,
ועוד מקומות שנדרשים למשהו, ואפילו קטן,
למילה טובה, לטפיחה על השכם.
לפתק עם דיבורים של אהבה.
נכון ,לא נוכל לרפא את כל הלבבות השבורים,
לא נוכל להחזיר את האור לעיני כל האנשים הכבויים.
נכון “לא עליך המלאכה לגמור”
אבל “לא אתה בן חורין להיבטל ממנה”. (אבות ב’:21)
ומהי המטבע של אש שראה משה?
זוהי אש ההתלהבות וההתמסרות, שמעלה את הנתינה ,
מסתם עשייה,
למשהו מלהיב, גדול, מחמם לבבות, מחבר ומאחד.
כוונת הלב היא זו שנספרת כאן.

פורים קטן שנחגג השבוע, מינורית, יש לציין,
מזכיר לנו כי בעוד שלושים יום,
נקבל הזדמנות מצוינת לפתוח את ליבנו.
הוא קורא להקדיש מחשבה לאילו שנמצאים בצד הפחות מואר של החיים,
ולהגיע דווקא אליהם ולחמם את ליבם במשלוח מנות.
את התכנונים נתחיל כבר היום.
לא נחכה למחר.
כי שני צדדים למטבע:
מצד אחד אהבה,
מצידו השני עשייה.
שבת של אהבה שלום ואחווה,
יהודית