שלום לכם חברים,
ממש חשבתי לכתוב על חודש אדר, על שמחה,
ועל הדגים שמסודרים כל כך יפה ראש מול זנב בבול הנוסטלגי,
אבל לא יכולתי, לא היום,
כשהגיעו החדשות האיומות על תאונת הדרכים המזעזעת בקו 402,
לא יכולתי לשמוח, ממש לא,
ואני נורא אופטימית.
דווקא בשבוע בו אנו קוראים על השמן להדלקת מנורת הזהב,
השמן הזך והטהור,
חשכו עינינו.
“בֵּין הָעַרְבַּיִם” כמו “בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר”, (שמות ל:8)
היה הכהן הגדול מיטיב את הנרות ומדליק אותם.
“וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד“.(שם כ”ז:20)
לא כדי להאיר לאלוקים,
הוא מקור האורה,
אנחנו צריכים את האור הזה.
אורה של מנורת הזהב הוא אור הדעת,
הדעת שעוזרת לנו להבחין, לדייק ולהבדיל, לבחור בין טוב לרע,
כי המנורה מרמזת על חכמה.
צורתה ואופן הדלקתה מלמדים אותי איך להעלות אור בלב ילדי, איך להעצים אותם ולהנחיל להם ערכים.
שמן הזית למאור, חייב היה להיות זך ללא ערבוב של פסולת או שמנים אחרים.
המסרים שאני מעבירה חייבים להיות אחידים, קבועים ויציבים.
גם פיקוח על התכנים שמגיעים לתודעת ילדי דרך המדיה והרשתות החברתיות,
הוא חובה הורית חיונית וקריטית מאוד.
זאת ועוד, הכהן היה מדליק את השלהבת, עד שהייתה עולה מאליה,
לא מספיק ללמד ולתת הוראות, אני צריכה לתת לילד שלי כלים,
שיוכל להתקדם ולצמוח בכוחות עצמו.
מנת השמן שניתנה בבזיכים, הייתה שווה בלילות טבת הארוכים, כמו גם בלילות תמוז הקצרים,
כל ילד צריך יחס והערכה,
גם אם הוא הטוב שממלא כל הוראה, ומביא הביתה ציונים גבוהים,
וגם הילד שקשה לי איתו, השובב והמרדן,
שניהם זקוקים למילה טובה, לחום ולטפיחה על השכם,
גם אם צריך לחפש את הדבר הטוב בזכוכית מגדלת.
לכל נר היה בזיך משלו, אין דפוס התנהגות הורית שווה לכל הילדים.
לכל ילד נדרשת גישה אחרת, ושפה אחרת,
הוא צריך להרגיש ייחודי, הוא צריך להרגיש מיוחד.
חברה שיתפה אותי אתמול בערב, במה שרבקה שוורץ כתבה בטורה,
וכל כך התרגשתי, שתמצתתי את עיקרי הדברים,
ואני חולקת איתכם את התובנה החזקה שעולה ממנה:
לא מצאנו מנוח מהרגע שהגיעו הידיעות הקשות,
עדיין אינני מוצאת לי מנוח.
אני חושבת הרבה על המשפחות, ועל ההרוגים, ועל הפצועים
כל אחד ששמע, חשב או אמר בקול, המון דברים.
אמרו שהתאונה המזעזעת ארעה בגלל רשלנות,
בגלל הכבישים, בגלל משרד התחבורה, בגלל התקציבים
שהנהג נשפט בעבר על עבירה דומה, שבנס הסתיימה ללא פגיעות בנפש,
אמרו שהוא נסע במהירות מופרזת,
אמרו שדעתו הוסחה בגלל שסימס.
ואמרו ואמרו ואמרו.
מקרים כאלו גורמים לנו לרצות לשנות ולתקן,
וקבלתי קריאה להצטרף ליוזמה לחדול מלסמס בשעת הנהיגה.
כי כמה פעמים אנחנו חוטאים בשעת נהיגה ומסמסים?
מציצים, מצייצים, מגיבים,
ואולי הגיע הזמן שאחליט נחרצות לשים קץ וגבול למנהג המגונה הזה,
בו סקרנותי גוברת על השכל הישר,
בו תאוות הסנסציה שלי אינה מאפשרת לי לדחות את הסיפוק המפוקפק של להתעדכן בהכל ועכשיו,
ואתרום את חלקי להקטנת מעגל הקטל, הצער והשכול?
אבל אז, הבנתי שלא זה מה שנדרש ממני, זו חובתי האלמנטרית,
אבל יש לי חובה גדולה הרבה יותר.
הנסיעה האמיתית שלי בחיים היא הנסיעה של חיי, הנהיגה שלי ברכב המשפחתי,
אך לא זו שעל הכביש,
לאוו דווקא ברכב.
ביום יום, בכובע שלי כאמא,
כשאני פוגשת את ילדי בחזרה מבית הספר, ועד שעת השינה,
כשחלק גדול מאותה הזדמנות לנהוג ולהנהיג אותם,
אני מעבירה בסמארטפון מסמסת וקוראת, מעדכנת וכותבת.
בנסיעה הזו הראש שלי מורכן אל המכשיר, ואני לא רואה את הכביש.
בנסיעה הזו אני צריכה לקחת אחריות על תאונות שאני עשויה לגרום, אולי לא בכביש 1 או 443,
אלא בבית הפרטי שלי, בנפש הילדים שלי,
והן עשויות להיות הרבה יותר גרועות.
מה אגיד בבית המשפט? סליחה לא שמתי לב לילדים, הייתי בטלפון?
אז זה מה שלקחתי מהאסון המחריד הזה.
לקחת את עצמי לידיים.
להיות של הילדים שלי כשהם איתי,
כשאני משמשת כאמא שלהם.
כשהם חוזרים מהלימודים ועד שהם פונים לעיסוקיהם או שהם הולכים לישון,
לא עם העבודה ולא עם כל דבר אחר.
אני איתם והם איתי, אלו רגעים של אור שלא ממירים אותם בטלפון.
אור שחובתי להעלות בליבם ובעיניהם- “בֵּין הָעַרְבַּיִם” כמו “בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר”, (שמות ל:8).
“נֵר תָּמִיד” (שם כ”ז:20)
ואני קוראת לכם להצטרף אלי,
לשחרר את הסמארטפון מהידיים כשאנחנו נוהגים,
גם בכביש וגם בכביש החיים.
לא רק ברכב,
כאבא ואמא כשהילדים לצידנו,
ננצל כל רגע להיות איתם ולא בסמארטפון.
גם אם הוא מלא בתמונות שלהם,
הסמארטפון איננו המציאות, הם כן.
אבא שלנו בשמיים,
קח את ההחלטה שלי,
תהיה איתנו עם ילדיך, אל תפנה לנו גב,
אל תנסה אותנו בנסיונות כבדים כל כך,
אנחנו מנסים לחיות עם המתנות שנתת לנו ולהעריך כל רגע שלנו איתם,
ואנחנו מבקשים ממך תהיה גם איתנו,
כי גם אנחנו ילדים.
שבת שלום,
שבת של אורה, אהבה ואהבה.
יהודית