שלום לכם חברים,
אחרוני התמרים ועיגולי הדבלים שנותרו בצלחת הפרות,
מזדרזים לפנות את מקומם.
שבט אוסף את פרחיו הוורודים,
מקנח את שפתיו מעסיס הרימונים,
ומנפנף לשלום לחודש החדש שיזכה להתברך בשבת זו.
מזל טוב!
לשנה המעוברת נולד בן,
ויקרא שמו בישראל אדר א’.
ימי הפורים ימתינו בסבלנות עוד חודש,
לאדר ב’.
“וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” (שמות כ”א:1)
פרשתנו פרשת החוקים, המשפטים ופרטי הדינים המעשיים ,פותחת באות וא”ו,
והיא מחוברת רעיונית לפרשה הקודמת לה,
הפרשה בה קראנו על ההתגלות השמיימית של אלוקים בהר סיני במעמד מתן תורה.
האם לא קטנוני לעסוק בפרטים של חיי יומיום אפרוריים,
מול יפעה, הוד והדר של רוח?
אחרי קול השופר, הקולות והברקים והענן ?
התעלות רוחנית לא פותרת שום בעיה בעולם המעשי.
התגלות כזאת היא דלק שמניע את מנועינו הרוחניים,
אבל היא חייבת לקבל ביטוי מעשי.
העובדה שאתמול היינו מרוממים,
היא ממש לא תעודת ביטוח שנצליח לשמר אותה גם מחר ומחרתיים,
ולכן מיד לאחר שחדלו הקולות,
ועם ישראל שב לאהליו,
מתחיל ללמד אותם משה את פרטי המצוות.
אז נקח לדוגמא את הדיבר “לֹא תִגְנֹב” (שם י”ב:20):
פרשת משפטים, עוסקת רבות בפירוט המעשי של דרכי ענישת אלו שחטאו בגנבה.
היא פותחת בדיני עבד עברי.
עבד עברי הוא אדם שגנב,
ואם אין באפשרותו להשיב את שווי גנבתו בתוספת ‘כפל’,
הסמכות המשפטית שכפופה לדיני התורה,
קושרת אותו להתחייבות ארוכת טווח שבאמצעותה ישיב את חובו,
הוא עובר סדרת חינוך על אחריותו כלפי החברה, כלפי זה שגנב ממנו וכלפי עצמו.
בימינו בית המשפט גוזר על כליאתו של אדם שכזה,
כאשר הוא מסיים לרצות את עונשו, לא זו בלבד שחובו לא הושב,
ישיבתו בכלא היא על חשבון משלם המיסים,
והישיבה במחיצת עבריינים אחרים, עלולה אף להעמיק את השכלתו בעסקי הפשע.
גניבה מוגדרת אצלנו בראש ובראשונה כגניבת ממון,
אך יש חמורה ממנה והיא גניבת דעת:
אם אני יוצרת אשליה אצל הזולת שאני חפצה בטובתו,
אני נותנת לו את התחושה כי הוא מעניין אותי,
אני מכבדת אותו בכיבוד שאני יודעת שיסרב לו,
אני מעוררת בו תחושת הכרת הטוב אלי,
אך למעשה אני מנצלת ומשתמשת בו לצרכי האישיים,
ומקדמת באמצעותו את האינטרסים שלי,
כשאני גונבת את דעת האחר, אני מתנהלת בהתנהגות משחיתת נפש.
הרמב”ם משתמש במטבעות לשון קשים, כאשר דן בסוגיית גונב הדעת.
עשרת הדברות מחולקות לשתי קבוצות, חמש מול חמש.
ויש קשר רעיוני בין כל זוג דיברות מקבילות.
הדיבר המקביל ל“לֹא תִגְנֹב” הוא “לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא”
“לֹא תִשָּׂא” הוא האיסור להישבע לשקר או לשווא בשמו של אלוקים,
איסור גניבה יכול לדרדר את הגנב להישבע לשקר כדי להוכיח את חפותו,
אבל כשנתבונן עוד לעומק,
נבין גם, כי כמו שבשבועת שווא, מנצל האדם את שם האלוקים לאינטרסים שלו,
ומחלל את קדושתו,
גם גניבה על צורותיה השונות עושה באחר שימוש לצרכי,
ומחללת את קדושתו הבסיסית של אדם ש“בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ” (בראשית א’:24)
כאשר האינטרס הראשוני הוא ‘אני’,
ממילא לא קיים לנגד עיני לא ‘אתה’ (הזולת), וגם לא ‘הוא’ (הקב”ה).
הפרשה הבאה, פרשת תרומה המתארת את ראשית הקמת המשכן,
מתחילה גם היא בהדגשה של זהירות מגניבה:
“וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ” (שם כ”ה:2).
חכמינו מדגישים כי המשכן יבנה אך ורק על תרומות שמקורן טהור,
תרומות שמגיעות מרכוש שהגיע ביושר,
לא כאלו העטויות במסכת צדקנות,
שמזיקות בראש ובראשונה לנותן עצמו.
“לא מן הגזול ולא מן העשוק ולא מן הגנוב”
נקודת הקודש איננה סובלת סילוף או סטייה מהאמת והיושר.
אלו החיים שאני רוצה לחיות אותם,
זהו המקדש שאני רוצה לבנות בלבבי.
שיהיו מחשבותי, דיבורי מעשי ורגשותי,
תואמים פנים וחוץ:
‘שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות’ (הרמב”ם, הלכות דעות)
שבת של שלום אהבה ואחווה,
משנכנס אדר מרבים בשמחה!
יהודית