שלום לכם חברים,
שלום ולא להתראות מצרים,
העבדות, העינוי וההשפלה מאחורינו,
הזיעה, האימה והסיוט.
נשארים מאחור כל אלו שלא זכו להיגאל,
התינוקות שהושלכו ליאור, אלו שהתמוטטו בשדה, המוכים למוות.
יוצאים אל המדבר, אל פרק חדש בחיים,
חירות.
רבים מהם היו בעלי מום, עיוורים למחצה, פיסחים או גידמים,
שהשעבוד האכזרי גרם להם.
אך מיד אחר יציאת מצרים, עוד לפני קריעת ים סוף, משבר אמון ראשון:
הם פונים אל משה וצועקים:
"הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ד 12)
מלפנים – הים הגדול, מאחור – פרעה וחייליו, רכב כבד ופרשים,
המדבר מימין ומשמאל,
לכודים.
הים נבקע, המצרים טובעים, בני ישראל שרים שירה, ומתקדמים במסע.
שלושה ימים הם הולכים,
ואין מים,
משבר אמון שני:
"וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה-נִּשְׁתֶּה" (שמות ט"ו:24)
משה משליך אל המים המרים עץ, והמים נמתקו,
והעם שותה לרוויה.
חודש בדיוק לאחר שיצאו ממצרים, בט"ו באייר,
מגיעים למדבר סין.
העם מבקש אוכל, משבר אימון שלישי,
"מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שם,ט"ז:3)
והם מקבלים בשר בערב, ולחם מן השמיים
שלושה משברים,
שנובעים ממקום עמוק יותר ממצוקת הרגע ודאגת המחר.
עם ישראל משתחרר ממצרים, כדי לעבור תכנית חינוכית, תכנית ריפוי.
כמו כל תהליך, שפעמים רבות הייתי מאוד רוצה לקצר אותו,
אבל כל שלב הכרחי,
התחנות במדבר היו שיעורים חשובים לעם ישראל ככלל,
ולכל אחד כפרט.
עם של עבדים בני עבדים,
האינסטינקט הטבעי של להגן על הילדים כבר אבד,
הם לא מאמינים שאדם מישראל יכול להיות בעל כוח,
כוח יש לנוגשים, לקלגסים,
הם לא האמינו שיש להם משמעות,
על הים אומר אלוקים למשה "מַה-תִּצְעַק אֵלָי" הם צריכים לצעוק,
רגעי הפחד הגדולים גילו פתאום את כוחם החבוי,
והם קפצו אל הים.
ועם שמאמין בעצמו יכול לשיר:
"אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (שם ט"ז:1)
לפני שלושה ימים, היו על הים, שרו וחלמו על מקדש וארץ,
כל העולם עמד נפעם מול העם הזה ולא הבין מאיפה העוצמות.
הים שב לאיתנו, פלט את גופות משעבדיהם ואת הכסף והזהב שהיו מעוטרים בהם,
והם אוספים בלהיטות את כל השלל.
שוכחים את האידיאולוגיה, את העבר והעתיד,
ופתאום מתעייפים, משהו חסר,
פתאום הם מבינים כי מוטיבציה אינה פונקציה של זהב וכסף, אלא להפך,
'ולא יכלו לשתות מים כי מרים הם',
כשלך לא טוב, הכל נראה מר, וקשה ועייף.
עכשיו אחרי שהכסף ממלא אותם, כל ההתפעמות חולפת,
הם מבינים שהם צריכים משהו אחר,
"וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם" (שם,ט"ו:22)
'אין מים', אומרים חכמינו, 'אלא תורה',
עדיין לא קבלת התורה, אבל משה מלמד אותם עקרונות יסוד חשובים,
באֵילִמָה היו שנים עשר מעיינות, כל שבט מצא את המעיין שלו,
והתחבר אל המקור.
עם ישראל כבר מאמין בעצמו,
הוא מקבל אידיאולוגיה רוחנית בראשי פרקים,
אבל פתאום צריך להרים עיניים לשמיים ולצפות לאכול,
צריך ללמוד לראות איך אלוקים נמצא בפרטים הקטנים,
צריך ללמוד לחיות באמונה שממנו הכל, והוא מחייה ומהווה את הכל,
להאמין שכשיגיע הצורך- יגיע גם מילויו.
האמונה באותו שזן את העולם 'בחן בחסד וברחמים',
בכל עת ובכל שעה,
משחררת מהשעבוד לסיר הבשר.
ט"ו בשבט מגיע,
השקדייה שליד ביתי כבר לבשה חג,
ולמרות שהשמש כנראה לא תצליח להפציע ולהבקיע את הקיפאון שצופים החזאים,
אנחנו נשב בבית ונספר בשבח הארץ ופירותיה המתוקים.
ראש השנה לאילנות חל בינואר,
לא באביב כשהעץ מלבלב צבעוני, לא בקיץ כשהוא עמוס בפרות עסיסיים,
דווקא בחורף, כשהוא ערום וקפוא ואפור.
כמו בני ישראל היוצאים ממצרים, אפורים ועייפים,
יש תקופות בחיים, שגם אני כמו העץ בחורף,
תקועה וחסרת עלים,
הכל נראה אפור ושגרתי,
וט"ו בשבט מלמד אותי להתאזר בסבלנות,
לחפש את השיעור,
לעבור את התהליך,
להאמין כי יש בי כוחות שאולי נרדמו,
ולדעת כי רק בזמן הנכון יפציעו העלים, ינצו הפרחים
ויחנטו הפרות.
שבת של אהבה ומתק.
יהודית