שלום לכם חברים,
קר, רטוב וסוער,
שלג בחרמון,
קצת קשה לדמיין שמש קופחת, זיעה זולגת,
קש ותבן ההופך ללבנים,
ושורות עבדים מפוחדים מול נוגשים אטומי מבע המניפים מגלב בעמק המלכים, במצרים.
מה להם ולי בינואר חורפי וקר?
"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא ממִּצְרָיִם" (מתוך ההגדה)
בשבוע שעבר, סיימנו את ספר בראשית
ספר שמות יתחיל לספר השבוע את סיפורו של עם ישראל המשועבד במצרים והנגאל,
וחג הפסח על כל היערכויותיו המורכבות, מתחיל לנקר בתודעתי.
"וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף" (שמות א':8)
דיקטטור עריץ השתלט על מצרים,
והביא איתו תרבות שהתהדרה בחדשנות,
תרבות שלילית וכוחנית ששלהבה את ההמון בשיכרון הכוח,
תרבות שהטעימה לצרכניה את קסם השליטה.
חברה שבה ההתקדמות היא באמצעות דריסת האחר וניצולו,
פירמידה שבראשה עומד מלך הרואה עצמו כא-ל כל יכול.
הנחותים שבנחותים, אבק אדם, היו בני ישראל,
חסרי שם, נעדרי זהות, מספר.
שההצדקה לקיומם היא רק התפוקה,
וכל הדרכים כשרות היו, להשיג אותה.
ואם אינך מביא תועלת, אתה מושלך אל היאור.
ספר שמות הוא הספר של השמות,
ספר שמות הוא האנטיתזה של ממלכת המספרים של מצרים.
במצרים נעשו כולם מספרים ואיבדו את שמם,
בספר שמות כולם מקבלים שמות.
ספר שמות מחזיר לאדם את חייו, כבודו ומשמעותו.
באותם ימים קשים נולד משה, לאביו עמרם ולאמו יוכבד,
בדרך מופלאה וניסית הגיע מתיבת הגומא שהונחה ביאור אל ארמונו המפואר של פרעה,
על ברכיו של אותו מלך אכזר גדל והתחנך ואף קיבל סמכויות נרחבות,
אך תמיד זכר כי עברי הוא, וליבו היה עם אחיו הנאנקים בשדות.
הנסיבות הביאו לבריחתו מהארמון אל מדין,
שם פגש את צפורה ונישא לה.
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" (שם ג:1)
באחד הימים בשיטוטיו אחר הצאן הגיע אל הר חורב, בו יקבלו עם ישראל בעתיד את התורה,
שם ראה מחזה מופלא :סנה בוער באש ואיננו אֻכָּל
,
מתוך הסנה שמע את קולו של אלוקים מטיל עליו את שליחות חייו:
לגאול את עם ישראל ממצרים.
משה איננו מבין מדוע אלוקים הכל יכול,
מבקש מאדם בשר ודם, להגיע אל ארמונו של פרעה ולבשר לו כי:
"כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי" (שם ט:13)
מדוע אלוקים לא מטיל מכת מחץ על המצרים ומשחרר את היהודים?
וגם כיצד תתקבל בשורת הגאולה באזני העבריים המשועבדים?
וגם, מדוע דווקא הוא, שזר ליהודים, שגדל בארמונו של פרעה, לא מוכר, לא ראוי נבחר להיות הגואל?
משה שואל באיזה שם משמותיך אציג אותך בפני בני ישראל?
ואלוקים עונה "זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם" (שם ג:15)
בעולם שכל ענינו למחוק את השמות, אני אגלה מיהם האנשים שמאחורי השמות.
משה מקבל שלושה אותות, בהם יוכיח את אמינותו ואמינות דבריו:
ידו תצטרע כאשר יכניסנה אל חיקו ותרפא כאשר יכניסנה שוב.
הוא ישפוך מימי היאור מים על האדמה והם יהפכו לדם,
והוא מתבקש להשליך את המטה שבידו ארצה, "וַיְהִי לְנָחָשׁ" (שם ד:3)
הוא נבעת מפני הנחש ונס מפניו,
אך מצטווה לאחוז בזנבו, והוא חוזר והופך למטה בידו.
מטה בלשון הקודש הוא משענת,
והוא גם מושג המתקשר למלחמה,
הנחש הוא הביטוי והרמז לנחש הקדמוני שבגינו נדד כל העולם ממקומו הגבוה,
הנחש שמבקש בעקביות להפר את האידיליה.
במטה מקופלת התובנה כי במקום שישנו הסיכוי הגדול ישנו גם הסיכון הגדול,
מטה יכול להיפך למשענת אבל הוא יכול גם לעכב, אם כוחו הנחשי יפרוץ החוצה מתוכו,
אם אדם יודע לאחוז בזנבו של הנחש, בזנבה של החולשה,
אז יכולה היא להפוך למטה, לסוד כוחו של האדם.
חכמי הסוד מלמדים אותנו כי ערכה המספרי של המילה 'נחש' שווה למילה 'משיח' = 358
העולם נע מהקלקול של הנחש לתיקון של המשיח.
הכוח להפוך את הנחש למשיח הוא סוד הגאולה:
להפוך את החושך לאור, להפוך את החולשה ללב העוצמה.
מאתים ועשר שנים קודם לכן, ירדה משפחת יעקב למצרים,
מצרים שהיתה להם מטה ומשענת בשנות הרעב הגדול,
הפכה ברבות הימים לנחש- לשיעבוד ולקושי.
מצרים שעבדה לא רק את גופם,
מצרים לקחה את כבודם, את מהותם,
מצרים חדרה לנשמתם.
"וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שם ד':1)
אי היכולת של בני ישראל להאמין במשה נבעה מכך כי הם לא האמינו בעצמם,
הם לא האמינו כי הם יכולים וראויים להיגאל,
בני ישראל נדרשים לחזור ולהאמין בעצמם כי הם יכולים לשוב ולהפוך את הנחש למטה,
ולכן מצווה משה לקחת איתו את המטה לכל מקום אשר ילך.
שבעה ימים לאחר היציאה ממצרים,
בליל שביעי של פסח, חדרה וחלחלה התובנה הזו אל תודעתם:
ים סוף נקרע לפניהם והם עוברים בו בחרבה,
והם רואים את גופותיהם של המצרים על שפת הים.
"וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ " (שם י"ד:31)
שם אמרו ישראל 'ראו להיכן יכול אדם להגיע' (רבי צדוק הכהן)
אחרי התהליך הזה יצאו ישראל באמת ממצרים,
עכשיו האמינו הם בעצמם.
זה כוחו של המטה,
זהו הביטוי לסיכון ולסיכוי,
המטה מראה כי כדי להאמין בכוח הפנימי שלי אני צריכה לפעול גם אם אני חלשה וספקנית מבפנים.
אם אינני מאמינה שאני מסוגלת לעשות ,
אני צריכה לדבר ולשכנע את עצמי בקיומן של עוצמות שכאלו.
ישנם פרקים בחיי שאני נדרשת רק להניף את המטה,
לפעמים יש צורך להחזיק בו ולדבר אל הסלע,
ולפעמים אני נדרשת להכות.
שבת של אמונה ותקווה,
יהודית