מצור

שלום לכם חברים,

שיניתי את תמונת הסטטוס העליזה שלי ,

המלבבת ומלאת החיים,

של ילדים מקפצצים בשלוליות.

ירושלים בליבי, ירושלים בחזוני,

ירושלים אבלה וכואבת על חורבנה.

יום שלישי היום, עשירי בטבת.

תענית.

 

בוקר אחד מתעוררים אנשי ירושלים למציאות חדשה וכואבת.

את חומותיה היפות של העיר מקיפים חיילים אכזריים, קודרי מבע,

שאין רחמים בליבם.

אין יוצא ואין בא.

 

כל הזמן שבעולם עומד לרשותם,

בסבלנות שטנית הם ממתינים,

כמו נמר האורב לטרפו.

הם יודעים כי גורם הזמן משחק לטובתם,

וכי במוקדם או במאוחר,

כאשר יכלה המזון, ובורות במים ייבשו,

תיפול העיר לידיהם כפרי בשל.

 

כמו צפור גדולה הסוככת בכנפיה על גוזליה,

עמד בית המקדש גבוה על הר המוריה.

עוצר נשימה ביופיו,

בין כתליו עמד הזמן מלכת,

כאילו אין מלחמה, ואין רעב ואין אימה,

שירת הלויים ועבודת הכוהנים לא פסקה,

כאילו, רק כאילו.

 

כנפי הציפור הגיעו הרחק הרחק, הפיצו אור וקדושה ,

מעגלים מעגלים של השפעה,

ארבעה מעגלים, אם נרצה לדייק.

המעגל הראשון החיצוני ביותר, הוא הקרינה וההשפעה על כלל האנושות,

כי בית המקדש מיום היווסדו,

נועד להיות מרכז רוחני עולמי שערכיו וחזונו משפיעים לא רק על עם ישראל, אלא על כל אומות העולם:

"כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו:7)

 

ממש כמו הכוהנים, שהם שליחי העם , המבצעים את עבודת הקודש במקדש,

כך עם ישראל, קבל עליו תפקיד לסלול את הדרך ללכד את כל האנושות סביב ערכי היהדות,

סביב הערכים היציבים שאינם מושפעים מאופנות חולפות, ומגחמות אנושיות.

 

המצור קיצץ את הכנף האוניברסלית, ובלם כביכול את ההתפשטות הרוח היהודית,

הוא כפה על היהודים להישאר, לעת עתה לפחות בתוך ירושלים.

יום אחר יום נאבקו היהודים, בתנאי רעב וצמא קשים מנשוא,

אך כעבור שנתיים ומחצה, בי"ז בתמוז

גבר הרעב,

והכשדים הצליחו להבקיע את העיר,

אז נקצצה גם הכנף הלאומית,

בית המקדש נותר עדיין על תילו, קצוץ כנפיים.

שלושה שבועות עוד נלחמו כאריות היהודים,

מנסים לבלום בגופם הדל את החיילים השבעים והמצוידים,

ובתשעה באב,

הגיעו עד שערי המקדש והעלו אותו בלהבות,

כך נקטלה גם הציפור, שכנפיה קוצצו,

כך נותץ גם מעגל ההשפעה השלישי.

ורצח גדליה בן אחיקם, חודשיים אחרי החורבן, שעמד בראש היהודים האומללים, ניצולי החרב,

שארית הפליטה שנותרה בארץ,

היה פרפור הגסיסה האחרון של ציפור המקדש.

 

הבבלים צרו על חומות ירושלים

הם ניתקו את העיר , סגרו עליה בטבעת חנק,

אין יוצא ואין בא,

אין מבשר

אין מי שיקרא ויאיר את האור הגדול והרוח שמקרין הבית,

נותרה רק ההשפעה הצרה של המקדש על יהודי העיר,

עשרה בטבת הוא לא רק אבל עם על אובדן ימי הזוהר והחיבור הבלתי אמצעי עם אלוקיו,

עשרה בטבת מסמל את גניזת החזון העולמי של היהדות,

הוא אבל על אובדן היכולת להאיר לכל העולם ועל אובדן היכולת להשפיע.

 

היו ניסיונות כושלים להפוך את היהדות לדת אוניברסלית,

במצוותו של תלמי מלך יוון תורגמה התורה ליוונית,

שאפשר לכל איש משכיל להכיר אותה.

המבצע הסתיים סמוך לי' בטבת.

תרגום התורה סרס אותה, כי לא היה ביכולתם של המתרגמים, חכמים ומוארים ככל שהיו,

להעביר את העומק והסוד הטמונים בין רבדיה.

וממסמך שרוח אלוקים חופפת עליו הפך לספר הגות,

שהוביל לטשטוש הפערים בין היהדות ותרבות יוון להתיוונות ולהתבוללות,

ולרדיפת ורצח יהודים.

 

גם הנצרות, שלפי המסורת היהודית , המתארכת את הולדתו של ישו לט' בטבת,

הגדירה את עצמה כגרסה חדשה של היהדות,

ופתחה את שעריה לכלל האנושות,

ברבות הימים בטלה לחלוטין את המצוות, פיתחה סממנים אליליים,

ורדפה צלבה ועינתה אף היא בשם האהבה והרחמים רבים רבים מבני עמנו.

 

שני ניסיונות שגויים להפוך את היהדות לאוניברסלית,

מצור שמונע וגודע את הפצת התדר הרוחני הגבוה לאנושות,

יום קשה.

 

ירושלים, טבת תשע"ו.

ירושלים במצור.

ירושלים שלי מבצרת את עצמה לדעת.

תחנות האוטובוסים מתמגנות בגדרות ברזל מכוערות,

מפני 'חֶרֶב רָעָה וְיָגון' (מתוך תפילת ערבית)

 

אבל לא אבדה תקוותנו:

תקוות חלום החזון הגדול שחזה ישעיהו הנביא

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב':2)

על מרכז רוחני עולמי בראש ההרים,

שנוהרים אליו כולם, גויים כיהודים לשמוע וללמוד,

והסכינים הופכות לאיתים,

ושאר כלי משחית למזמרות,

ובספרי הלימוד מלמדים אך שלום,

"וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (שם:3)

וימי הצומות, הצער והחורבן יהפכו "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים  טוֹבִים" (זכריה ח:19)

וראה בטוב ירושלים

יהודית