שלום לכם חברים,
יום הולדתה של בתי הקטנה נחגג לא מזמן,
שלושה חודשים ומשהו.
אך בעיניה,
כבר הגיע הזמן לחגוג שוב,
ואפילו חנוכה ושלל אורותיו וטעמיו ומתנותיו, שממתינים לנו מעבר לפינה,
נראים לה שיגיעו בעוד יובל,
כי ימות החולין שמשתרעים מחג אחד למשנהו,
נראים בעיניה ארוכים ללא קץ ומידה, משמימים וחסרי צבע,
וקצרה רוחה מאוד מאוד.
עשיו הזועם מכין תכנית מגירה:
אך יֵרֵד אביו אֱלֵי קבר,
ינקום הוא את נקמת ברכותיו הגזולות,
ויהרוג את יעקב אחיו.
רבקה מייחסת חשיבות עליונה לרגשותיו של עשיו,
והיא איננה לוקחת סיכון:
"וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כ"ז:43)
ויעקב יוצא אל הגלות, הרחק הרחק מביתו החם ומאמו האוהבת.
מאותו רגע בו עזב הכל, ונמלט על נפשו,
חלפו ארבע עשרה שנים שבהן נחבא בבית הנביא עֵבֶר, סופג שם ערכים ותכנים,
עובר חוויות קשות, ומגיע אל חָרָן, ארץ הולדתה של אמו ומשפחתה.
על פי הבאר הוא פוגש את רחל, וכל געגועיו אל משפחה ואם נעורים בו,
והוא נושא את קולו בבכי.
שבע שנים עובד יעקב בעבודה קשה, ברעיית הצאן,
ביום אכלו החורב וקרח בלילה,
שנתו נודדת הוא ערב לכל ראש צאן שחסר.
שבע שנים עובד בעבור רחל, יפת התואר והמראה,
ואיך היו שבע השנים בעיניו "כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"?(שם כ"ט, 20)
כאשר חיכו בני ישראל במדבר למשה שעלה להר סיני להביא איתו את התורה,
קשתה עליהם עד מאוד ההמתנה,
הם חיכו בקוצר רוח אל הרגע שבו ישוב.
לו היו רואים את פרק הזמן הזה ,
כעוד זמן שניתן להם להכנה, לצמיחה רוחנית,
להיות ראויים יותר לשליחות ולמתנה שהיו עתידים לקבל.
לא היו כל כך קצרי רוח, לא היו חשים אבודים כל כך,
והיו מוכנים להמתין עוד מעט כהסברו של חור, בנה של מרים,
ולא היו ממהרים כל כך להכין את התחליף בדמות עגל הזהב,
לא כן היה יעקב,
יעקב הגיע אל חרן בידיעה שעליו הוטלה השליחות להמשיך את מורשתם של אברהם ויצחק,
תחושת האחריות לא נתנה לו מנוח,
בשדות המרעה גם כאשר טיפל בכבשיו של לבן,
בחן ודייק את תכונותיו וסיקל את העשבים השוטים שעלו בערוגות נפשו,
מיום ליום צמח האיש, עלה והתעלה,
וכאשר הגיע היום המאושר,
בו הסתיימה התקופה עליה סכמו ,
בא לקבל את שלו,
אדם בנוי , בעל תמונה ברורה ומגובשת של חיי משפחה,
שנחצבה בתוכו פנימה, בדם יזע ודמעות,
בלהט היום ובקור הליל.
כל יום היה הזדמנות שלא תחזור על עצמה,
לעבודה רוחנית כהכנה לקראת נישואיו והקמת ביתו,
ומנקודת ההסתכלות וההבנה הבוגרת הזו, היו שבע השנים "כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (שם כ"ט, 20).
המתנה איננה מטרד או אבן נגף,
היא איננה זמן בו השעון עוצר מלכת או זמן בהם נעצרים החיים.
תכלית וטעם לה.
אם ילד רוצה להיות רופא, לא מספיקים רק השאיפה והרצון,
הוא צריך ללמוד לקרוא,
הוא צריך ללמוד בבית הספר היסודי ואח"כ בחטיבה,
הוא צריך ללמוד מדעים בתיכון, הוא צריך להבחן על החומר ולהצטיין בו,
הוא צריך להשלים את מבחני הבגרות שלו,
הוא צריך לעבור פסיכומטרי,
הוא צריך לעבור מבחני קבלה,
הוא צריך ללמוד רפואה,
עד לקבלת התואר הנכסף ,הוא יאלץ לעבור עוד המון מבחנים.
כל הדרך הארוכה הזו מכשירה אותו שלב אחר שלב,
עוזרת לו לצמוח ולשפר את יכולותיו עד לשלב בו יהיה בשל לממש את חלום חייו,
כל הדרך הארוכה הזו אינה להכשיר אותו להיות רופא,
מטרת הדרך הארוכה הזו להפוך אותו לאדם הראוי להיות רופא.
המתנה היא מתנה,
מסלולם המפותל של החיים, הנסיונות, המפגשים, הנפילות, הכשלונות וגם ההצלחות,
הם כלים לצמיחה ולהעצמת האני הפנימי האמיתי שלי.
ההמתנה נועדה להפוך אותי לאדם.
בכל שנה,
אני מתקדמת ממבחן למבחן,
מכיתה לכיתה,
ויום אחד אהיה ראויה לקבל תעודת בגרות.
שבת של שלום, שמחה ואהבה,
ברוך הבא חודש כסלו!
יהודית