הגרעין

שלום לכם חברים,

תם השרב הגדול,

איידי החום שרבצו במוחי,

מתפוגגים לאיטם,

ואלול שנחלץ מקליפותיו של אוגוסט ,

יכול להשמיע את קולו.

 

אנחנו עם שבע מלחמות,

לא רק כמדינה ב67 שנים האחרונות,

הרבה קודם,

תמיד הייתה ארץ ישראל במוקד,

ותמיד היינו לפני או אחרי או בעיצומם של קרבות.

בשבועות הקודמים לימדה אותנו התורה רבות בעסקי מלחמה,

בדרכי לחימה, במלחמה ושלום,

פרשת השבוע שלנו, פרשת 'כי תצא'  איננה עוסקת במלחמה,

למרות כותרתה "כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כא:10)

היא נפגשת עין בעין עם הלוחם ובהשפעת הקרב על אישיותו.

האלימות המלחמתית מפרקת מסגרות חברתיות רבות, שנותרו בעורף.

גם המוסר יוצא בה לחופשה ללא תשלום, ונדמה לאדם שהכל מותר.

והחיילים השבים משדה הקרב,

גם אם לא נפגעו בגופם,

גם אם לא אבדו חברים ,

מתמודדים עם משמעויות חדשות והשלכות על הרבה משטחי חייהם,

אישית, מוסרית נפשית ולפעמים אפילו משפטית.

התורה לא מפקירה את חייליה,

הגוף שאחראי על הוצאת החייל למלחמה,

נותן תשובה גם לבעיות הרוחניות שנוצרו לו בעקבותיה.

 

בכל יום אני מתעוררת לקרב,

ולא כי אני מתגוררת מעבר לקו הירוק, או בעוטף עזה,

בכל יום מתנהלים בתוכי מאבקים וקרבות,

איך לדבר, עם מי לדבר, מה לשמוע מה להשמיע,

מה לאכול, מתי לאכול,

גם כשאיני מודעת להן- מתרוצצות בתוכי שאלות של:

לסיים את הספר הנפלא לפנות בוקר או לכבות את מנורת הלילה?

לחייך ולהאיר פנים גם למי שלא ממש נחמד?

לתת גם כשאני יודעת שלעולם לא אקבל בתמורה?

לתת זכות קדימה בכביש לנהג עז פנים?

לשתוק או להגיד את המילה האחרונה?

 

התורה מדברת גם על הרובד הזה,

היא מלמדת אותי להתייחס אל הקולות הללו בכובד ראש,

להיות מודעת אליהם,

לא להשלים עם חולשותיי ולהוריד את הרף,

לא לצמצם את שאיפותיי מתוך פשרה עם המציאות.

ובמלחמה כמו במלחמה,

לגייס טכניקות, להיות קשובה, לתכנן מעקפים,

לבדוק אסטרטגיות,

כי מלחמה לא מסיימים ביום אחד,

התקדמות פנימית דורשת עבודה.

חכמינו דורשים את מקבץ הפסוקים הללו להדרכה היאך עושים עבודה שכזו,

שגם שכל זמן ראוי ונכון לה, האנרגיות של אלול, מקפיצות אותך גבוה גבוה.

כדי שגם במלחמה הזו, שחכמינו קוראים לה המלחמה הגדולה,

אוכל לסמן לעצמי הצלחות.

בחודש אלול  "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו:3),

אלוקים עוזר לי, להכניע את הדבר הפנימי הזה:

"ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" (דברים כא:10),

אבל אני צריכה להשקיע .

הצעד הראשון הוא שלי: קודם כל 'אני לדודי' ורק אז 'דודי לי'.

 

הבקרים הקרירים של אלול,

סלסולי הערפל בעמק הנשקף מחלונות ביתי,

מאפשרים לי ואפילו לרגע קט,

מפגש עם המקומות הללו,

מפגש עם הגרעין הטוב שלי, לא זה האיראני,

הטמון במעמקי נפשי.

 

שבת של שלום ואהבה

יהודית