שלום לכם חברים,
זהבו של הדבש, אודם התפוח, לובנה של המפה,
ושמלתי היפה,
הכל מוכן לחג.
אבל התורה לא מזכירה אף לא שמץ מכל אלו.
כל שהיא אומרת על ראש השנה הוא "יום תרועה".
יומו של השופר.
מדוע שופר?
מה יש בו שמסמל יותר מכל את מהותו של החג?
5777 שנים קודם לכן, גוש העפר הצבור,
קם לחיים.
אלוקים נפח באפו של אדם נשמת חיים:
"וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ז:2).
באותו רגע פתח האדם את עיניו, וחווה את מציאותו של אלוקים הגוהר עליו כדי להפיח בו את תמצית חייו.
הכל היה אז כל כך ברור,
הוא נעמד על רגליו ויחד עם כל הבריאה, קבל עליו את מלכותו של ה':
"לְכוּ, נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה, לְצוּר יִשְׁעֵנוּ". (תהילים צ"א: 1)
אותו רגע היה ביום השישי לבריאת העולם,
אתו רגע קבל העולם את מימד הזמן.
אותו רגע היה ראש השנה.
כשאני מנפחת בלון, האוויר שבו הוא חלק ממני,
חלק ממני נמצא בתוך הבלון.
נשמת החיים שלנו שהופחה בנו על ידי אלוקים היא חלק ממנוֺ, מהבורא ממש.
והיא גם נקודת הדמיון ביננו.
היא "צֶלֶם אֱלֹקים".
תהליך זה מתרחש אצלנו בזעיר אנפין מדי ראש השנה. ביום בו נבראו אדם וחוה,
נופח הקב"ה בכל אחד ואחד רוח חדשה.
כדי לדעת איך לתדלק את נקודת הקשר הזו, את ניצוץ החיים האלוקי הזה שנמצא בתוכנו,
קבלנו הוראות, לא נזרקנו סתם לכאן.
מצווה אחת מבין כל המכלול, קשורה בנשיפה/נפיחה.
מצוות תקיעת השופר.
במצווה הזו אנו מביאים לידי ביטוי את נקודת הדמיון המקשרת,
והחלק האלוקי שבנו מקבל השפעה חדשה למשך השנה הבאה,
ובכך אנו גם מכריזים מול אלוקים : אתה הוא המלך,
אנחנו מרכינים ראש מול הנהגתך, ומאשררים את הברית בינינו.
לא בגלל חוק ההתמדה, לא בגלל שכך היה זה אתמול.
זהו רגע חדש ממש.
ממש כמו הרגע בו קם אדם הראשון על רגליו,
אנו נוטלים את השופר ומריעים בו תרועה ממלכתית.
"יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם". (במדבר כ"ט:1)
כמו בוס חדש, הנכנס אל המשרד.
ולא מקבל את הנמצא בו כמובן מאליו,
לא את הסדרים, לא את הרכבם של הצוותות,
לא את המטרות, ולא את ההתנהלות.
גם אנחנו, עומדים ביום הזה לבחינה.
ולא רק אנחנו, כל האנושות נבחנת ונבדקת.
מי יעיל, מי רחום, מי חומל,
למי מגיעה עוד שנה של חיים, למי פרנסה טובה, למי בריאות ולמי אושר,
יום הדין.
ואם כך,
מה מקום לה לשמחה, ולבגדי החג, ולדבש,
כשעסוקים בדיני נפשות, בנפשי שלי, בנפשה של משפחתי האהובה,
ראש השנה היה אמור להראות לגמרי אחרת,
לפחות כמו יום הכיפורים?
בכל שנה מחדש אלוקים את הקשר שלו איתנו,
הוא מחדש את הברית שכרת עִם עם ישראל במדבר.
הברית שנכרתה שם ביום ראש השנה,
לא כללה רק את דור המדבר, שלא נעדר ולו אחד מהם במעמד המרטיט,
אלא גם את הדורות העתידיים עד קץ כל הימים.
ברית של אהבה, חוזה הדדי, הסכם שנחתם בין שני צדדים: אנחנו נהיה לו לעם,
והוא יהיה אבינו מלכנו.
שום סיטואציה, שום קונסטלציה לא תוכל להפר את ברית הדמים הזו.
זוהי ברית שנחקקה בטבע, באופי ובנשמתה של אומתנו,
גם אם נרצה להפר אותה, או להתכחש לה.
"בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר י"ד:1).
כמו אגודה של קנים, הקשורה היטב, בקשר בל ינתק.
ביום הרת עולם, ביום ראשה של השנה,
נבחנת הברית עִם עם ישראל,
ובכל שנה מקבלת הברית הזו גושפנקא מחודשת.
שני פנים לו לראש השנה
שמחה ויראה.
מצד אחד אני עומדת מול מלכי ואלוקי,
ומתפללת על נפשי ועצמי, חיי וביתי, שם אינני מובטחת בכלום.
ומצד שני אני חלק מכלל, מאומה שמובטחת בזכאותה, מובטחת בנצחיותה
שסגולתה פנימית אמיתית ונצחית, עמידה בפני כח קטרוג זה או אחר או בפני כל ניסיון מיגור.
מצד אחד אני קנה, שביר ופריך העומד בפני עצמו,
ומצד שני אגודה וקשורה יחד עם כל הכלל.
ולכן השופר הוא זה שמבטא את מהותו של היום,
הן עניין ההתחדשות, והן הכרזת ההכתרה.
וכשתשמע תקיעת השופר,
באותה שעה גדולה של ההמלכה, בה נפתחים שערי השמיים ושפע של רחמים יורד אל העולם,
ימחקו כל ההבדלים בינינו,
איננו אסופה של פרטים,
דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחיים,
עולים חדשים וותיקים,
אנחנו עם אחד, אהוב ורצוי,
לב אחד, נשמה אחת,
שלו אב אחד, אוהב ורחמן
אבינו מלכנו
שנה של דבש,
יהודית