לום לכם יקרים,
עצוב לי הבוקר,
קמתי הבוקר אל הודעת טקסט לקונית.
הודעת יבשה שמקפלת בתוכה את עומק הצער והטרגדיה.
הלוויה היום בשעה ארבע, בבית העלמין .
מלוא האופק היו היום השמיים מכוסים בעננים אפורים, אפורים ממש.
שעמעמו את תכלת הבוקר הצוחקת.
עצוב לי הבוקר כי ביתה של חברה יקרה ואהובה לי,
הלכה הבוקר לעולמה.
המוות הגיע בחטף, חודשיים של מחלה קצרה, קשה.
כמעט מיומה הראשון של החופשה הגדולה.
חוף הים, והלונה פארק נשארו בחוץ,
קירותיה של המחלקה האונקולוגית לא נתנו להם רשות להיכנס פנימה,
ולהוסיף קצת צבע או צחוק אל האוויר הסמיך של המקום הזה.
חודשיים של מחלה קצרה,
וחיים קצרים ויפים באו אל סיומם.
מודה,
זה איננו נושא חביב לדבר עליו.
כי אף אחד לא רוצה להאמין שהוא בר-חלוף,
לכן אנו חיים את חיינו כאילו שהם יימשכו לנצח.
אני לא מסוגלת לדמיין מצב של אי-קיום,
ולכן אני מתעלמת מהאפשרות של היעלמותינו.
אני ממשיכה להאמין בעקשנות שאיכשהו נינצל מהגורל המשותף לכל בני האדם.
ממש לא חביב,
אבל בוא נדבר על זה.
אלפי שנים אחורנית,
לוקח אלוקים עפר ומעצב אותו לצורת אדם.
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". (בראשית ב:7)
מדוע הגוף שלנו מורכב מאיברים וגידים?
כי הנשמה שלנו עשויה מאיברים ומגידים ,
הקב"ה יצר בובת אדמה אבל כאשר אותה נשמה שעשויה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, נכנסה אל תוך גוש העפר,
הגוש קיבל את צורת הנשמה.
אז מיהו האדם האמיתי?
הגוף או הנשמה?
אנחנו רגילים להזדהות עם הגוף הנראה, הפועל,החש.
אבל חכמי הסוד מלמדים אותנו כי האדם הרוחני שנמצא בתוך הגוף,
הוא האדם האמיתי
"והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו". (רבי חיים ויטאל)
מהו לבוש? כשרואים בגד הולך מבינים שהבגד אינו הולך בעצמו יש אדם בפנים.
גם הגוף שלנו הוא המעטפת החיצונית של הדבר העיקרי.
הנשמה.
כשאדם עוזב את העולם,
עינינו אמרות לנו כי הוא לא קיים יותר, כי הוא חדל מלהתקיים.
אבל ספר קהלת, נותן לנו מבט אחר:
"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".(קהלת י"ב:7)
כולנו קיבלנו את הגוף מהורינו, והם מהוריהם, עד האדם הראשון שנברא מעפר.
לאחר הפטירה, העפר חוזר לארץ,
והרוח חוזרת לאלוהים אשר נתנה.
עד עכשיו הייתה שותפות בין חומר לרוח,
בין גוף לנשמה.
עכשיו מתפרקת השותפות.
במילים אחרות, היינו בלוויה.
ראינו שקוברים אדם יקר לנו.
את מי קברו באמת? לא את האדם שנפטר,
קברו את הלבוש, את הבגד.
את הגוף שליווה את האדם כל החיים.
מה הקישקושים האלה על לא קברנו?
פעם ישבנו, דיברנו, צחקנו, שמחנו ביחד, כעת הוא איננו,אין קשר בינינו.
אבל מהו המוות?
סוג של לידה מחדש.
לידתו של אדם מתרחשת בשלבים,
בתחילה מגיח התינוק מרחם אמו אל עולמנו.
רך וענוג הוא משיל את הכיסוי שעטף אותו שם ברחם, השִליה,
המיותרת בתנאי החיים של עולמנו,
שנים לאחר מכן, הוא משיל את המעטפת כשהיא בלויה ומשומשת- הגוף, שהגיף וכיסה על הדבר האמיתי
והוא שוב נולד,
נולד לעולם הרוחני,
אז האם המוות הוא סוף או התחלה חדשה? המדענים אינם יכולים לספק לנו תשובה,
אבל המסורת שלנו יכולה לשפוך אור על הנושא.
המקורות היהודיים לא מתארים את המוות כסוף, אלא כהתחלה נפלאה.
העתיד שמחכה לנו כל כך נפלא, עד שהמשנה (אבות ד, יז) אומרת: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה".
כל מה שכתבתי כאן, הוא סוג של הבנה לי, ולכם .
הם לא יהיו אפילו הדבר האחרון שאלחש לחברתי באזניה,
כאשר אחבק אותה כנחמה.
ולמען האמת, אין מילים בפי.
אלוקים אמר לאבל לבכות,
הוא אמר לו לתת ביטוי לרגשות הצער והאבדן והכאב.
ולנהוג בכל מנהגי האבלות.
להספיד ולהצטער וגם לִשאול.
לנו המנחמים, ההלכה אומרת אחרת.
כשאני מגיעה לבית האבל אני נותנת לו לנווט את השיחה.
אין מחובתי להציע מילות נחמה. כי חובתו של המנחם היא לנחם, פשוט וברור.
לבוא, לשבת ולהקשיב .
הנוהל היהודי אומר כי אסור לי לפתוח בשיחה.
היא תתחיל לדבר, ואז אדע איפה בדיוק היא עומדת.
הנחמה מגיעה מעצם זה שאהיה שם, עם האבלים, אפילו בשקט.
מי שחשוב כאן זה לא אני, התקועה, הנבוכה, שלא יודעת מה לומר,
אלא האבל.
סיפורים על הנפטר, בייחוד כאלה שהאבל לא היה מודע להם, הם מקור נהדר לנחמה,
כמו גם לבטא הערכה לאהבה שהעניק או הטיפול המסור שנתן.
בוודאי לא לתחקר על הגורמים ועל מהלך המחלה,
או לספר על אנשים שהלכו לעולמם בסיטואציות דומות,
אין שום מקרה דומה בעולם, שישווה לצער שיש למשפחה.
אין לנו ממש חשק ללכת לבית האבלים.
הרבה יותר נחמד לבקר יולדת, או לצאת לבילוי עם חברים,
אבל קוהלת אומר לנו משהו מפתיע:
"טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה" (ז'-2)
כי טוב להעצר מדי פעם,
ולתת לעצמי רגע להרהורים בכמה הרהורי אמת.
ואין זמן יפה להם מחודש אלול.
לא היה חביב,
אבל דברנו על זה.
שנשמע תמיד ונבשר תמיד רק בשורות טובות.
שבת של שלום אהבה ונחמה.
יהודית