שלום לכם חברים,
צנצנת הדבש עדיין עומדת על השיש במטבח,
לא תמו ימי הרחמים,
הרבה דבש אני מבקשת להכניס לחיי,
הרבה שמחה, והצלחה ואושר ונחת ופרנסה טובה.
אך בזכות מה?
אחר הצהריים של יום הכיפורים, מותשים וחלשים מתפילה וצום,
נקרא בבית הכנסת את סיפורו של יונה.
יונה הנביא שנשלח אל אנשי נינוה,
העיר העולזת והחטאה,
שמלאה סאתה,
ולבשר להם כי עוד ארבעים יום יבוא הקץ לחיים ללא חשבון,
יונה נשלח לנינוה להודיע ליושבי העיר שעליהם לחזור בתשובה.
"עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת". (יונה ג:4)
ויונה מסרב פקודה.
יונה סירב לנבואת התשובה.
הוא בורח אל יפו כדי להפליג באניה לאי שם.
ועובר חוויות קשות.
סופה עזה מטלטלת את האוניה,
יונה שמבין כי בשלו הסער, מציע למלחים לשאת אותו ולהשליכו אל הים הזעף,
יונה נבלע על ידי דג גדול, ושוהה בבטנו שלושה ימים ושלושה לילות,
שם מתפלל יונה מעומק ליבו, ואלוקים מצווה על הדג לפלוט את יונה אל היבשה.
והוא יוצא אל נינוה העיר הגדולה וקורא אליה, אנשי העיר שבים מדרכם הרעה,
והעיר ותושביה ניצלים.
ילדה היית, רכה בשנים כאשר ספרה לנו הגננת את ספורו המדהים של יונה,
זוכרת אותה מספרת על הגלים הגבוהים ועל האניה הנתונה לחסדי הרוח,
יפה היטיבה סִפֵּר.
זוכרת את הדג הגדול שפער את פיו ובלע את יונה,
את יונה היושב שם, וסוּף חבוש לראשו.
ההולך וקורא נבואת זעם בעיר הבבלית היפהפייה ,
ואת האנשים המטים אוזן, לובשים שק ואפר,
ושבים איש מדרכו הרעה.
כאן נאנחתי אנחת רווחה,
ושמחתי בשמחתם.
אך הסיפור לא הסתיים בזאת,
רחובותיה ההומים של העיר התחלפו בדממת המדבר,
יונה יוצא אל מחוץ לעיר, וישב שם בסוכה בצל הקיקיון שצמח בִן לילה.
יפה ספרה הגננת על חוּמה של השמש והרוח החרישית שיבשה את לחלוחיותו של הקיקיון,
ואת יונה המבקש את נפשו למות.
"וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי." (שם ד:8)
שנים חלפו,
בספורו של יונה, עז הצבע והמבע,
בחרתי לקשט את סוכתנו.
שנים חלפו והבנתי כי יונה הנביא,
מבקש ללמד אותנו משהו הרבה יותר עמוק.
זהו לא רק ספורה של עיר חטאה,
שאימת מוות שריחפה עליהם, גרמה להם להיטיב דרכם,
שנבחר להיות מוקרא בעיצומו של היום כדי לטלטל אותנו.
זהו ספור חיינו.
זוהי אלגוריה מדהימה,
שעל בימתה אנו משחקים.
ויונה הנביא, העיר נינוה, האניה והמלחים, הים והיבשה,
הם השחקנים הראשיים בספור המתאר את חיינו ויעודם.
הסיפור מספר לנו את הדיאלוג שאינו פוסק בין גופנו החומרי-האניה ומלחֶיהַָ,
לבין המימד הרוחני שלנו- הנשמה שיונה בן אמיתי הוא זה המגלם אותה.
מסע מרתק באוניה, חוצֶה ימים ויבשות,
המבקש לדעת האם מה עלה בגורלה של אוניתנו, האם תגיע לחוף מבטחים?
האם תגיע אל היבשה?
או חלילה האם תיטרף ולא תשרוד את גלי הים וסכנותיו?
יום הכיפורים, היום חמור הסבר,
הוא מערכת משוטים שמוצעת לנו באהבה גדולה בכל שנה.
בדרך הלא פשוטה אל קו הגמר.
הדרך מלאה מלחים המציעים הפלגות בספינות שעשועים,
חופים זהובים, ודקלים של קוקוס,
שמסיטים אותנו מהמסלול המכוון אל המטרה.
הדרך מלאה גם בדגים המאיימים לבולענו,
ובשודדי ים עזים.
'לא קלה היא, לא קלה דרכנו'.
יום הכיפורים, יום האהבה הגדול,
הוא מגדלור.
היום המקודש בשנה שאלוקים בחסדו הגדול העניק לנו,
הוא המצפן וספר המפות שלנו.
זהו יום בו התענית והתפילות, החרטה, החיפוש והווידוי,
קוראים לנשמתי שבמשך השנה נשכחה בירכתי הספינה.
כמו יונה שלמד כי אם אלוקים מייעד לאדם תפקיד,
הוא איננו יכול להתנער ממנו.
יום הכיפורים הוא יום של בדק בית:
אני מבינה עד כמה דקה ושברירית תחתית ספינתי,
וכמה עז וסוחף הים,
אני משליכה את "הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם" (שם,א:5)
מותחת שוב את המפרשים ומטה אותם בכיוון הנכון,
מהדקת את החבלים שהתרופפו.
חושבת על אלו שמשוטי פגעו בהם במהלך ההפלגה,
או הקצף מלוח שהתזתי אל עיניהם, בכוונה או שלא.
מזכירה לעצמי אמיתות שבקשתי לשכוח,
ומפסיקה לקרא לאלוהי השווא של הכסף והעבודה.
גם אם עבה שכבת המלח על כומתת המלחים,
וידיה גסות מקשירת חבלים,
צלקות וקעקועים 'מעטרים' את גופה,
וספינתה עוגנת בחופם של הנידחים שבאיים,
באפילה שבמסבאות,
כשמופיעה ההזדמנות המתאימה, מתגלה הנשמה היהודית כמו שהיא באמת,
והרצון הטוב והטהור מפציעים כלפי חוץ,
ואין מתאים ומרגש מיום הכפורים,
יום הכיפורים הוא היום של התחברות אל מידת הרחמים.
ההבנה עד כמה אני חלשה ודלה וקיקיונית – "בִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה" (יונה ד:10)
משאירה לי רק לבקש רחמים, כילד שמתחטא לפני אביו:
"אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ סְלַח לָנוּ. מְחַל לָנוּ. כַּפֶּר לָנוּ.
כִּי אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱלהֵינוּ,
אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ".
שבת של אהבה, פיוס ושלום.
יהודית