שלום לכם חברים,
שלושה כוכבים בשמיים, רוח קרירה עולה מהיער שמאחורי ביתנו.
תם צום תשעה באב.
השנה צמו כולם, אפילו בתיה.
כמעט חוגגת בת מצווה צמה בגבורה עד סופו של היום.
קמים לבוקר שאחרי, חיים כרגיל עם מהדורות החדשות ,
עם המורכבות, עם הקשיים ועם הלחצים.
אין מקדש, ולא משיח.
ובשבת נקרא את ההפטרה "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם".(ישעיהו מ:1) ?
במה נתנחם?
מה מנחם ב "מן השמיים תנוחמו" ,וב "ולא תוסיפו לדאבה עוד",
שאנו אומרים בבית האבלים?
נחמה יכולה להגיע בשני הקשרים,
בהקשר שלילי של חרטה וצער על מעשה רע,
ובהקשר חיובי של תנחומים.
שני ההקשרים האלו מופעים לראשונה בפרשת נח:
נוח איש הנחמה נולד כדי לרפא את השבר הגדול של קללת גן עדן: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה."(בראשית ה:29)
כנגד העצב, ההתנחמות והחרטה שכרוכים באדם החוטא: "וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו"6),
באה הנחמה שבמעשי נוח, הבונה והיוצר.
יעקב אבינו לא קיבל את תנחומין על אבדנו של יוסף:
"וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמו, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה, וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". (בראשית לז:35)
יעקב אבינו יודע שלמרות שהתברך במשפחה גדולה, חסר האחד, וחסרונו מורגש, החלל שנפער בלכתו מוחשי וכואב וזועק.
הוא מבקש ניחומים של אמת. לא אמירות חלולות של 'תהיה חזק', ו'תתנחם במשפחה היפה שיש לך'.
גם איוב אמר לרעיו: " וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל". (איוב כא:34)
נחמה של אמת לא מתרחשת מדיבורים.
מדובר בתהליך ארוך, מתמשך, הרצוף בעליות ובמורדות.
נחמה צומחת מתוך בנין ויצירה.
את היצירה היפה ביותר שראיתי מימי,
החזקתי אתמול בזרועותי.
חדר הלידה שעשרים וארבע שעות מואר באורות ניאון ,
הואר באור שלא מהעולם הזה,
"אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ" (ישעיהו ס':5)
תינוק חדש הגיע לעולם.
נכד חדש.
ההרים והגבעות פצחו ברינה, וכל עצי השדה מחאו כף,
שבע שנים ציפינו לילד הזה,
אלוקים נעתר לתפילות ולדמעות,
ברחמים גדולים הגיע,
ונתנחם.
'שבע דנחמתא'.
משבת זו נקרא מעתה בכל שבת, במשך שבעה שבועות הפטרה מנחמת,
הפטרה שקוראת לעשות מעשה, ליצור, לבנות, לשפר.
"קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ… יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה " (ישעיהו מ:3)
לכל מציאות פיסית יש ששה מימדים: צפון, דרום, מזרח ומערב, מעלה ומטה.
אנו מבקשים לעסוק בבניה שיש איתה מעבר לפיזי.
אנחנו רוצים להוסיף לה מימד רוחני.
והמספר שבע מסמל את תוכנו של הדבר ואת משמעותו,
את נקודת המרכז שלו, את 'נשמת' הדבר.
נחמה יהודית כרוכה בעמל רב של בניין וצמיחה פיזית לצד עליה, תיקון ושיפור הרוח.
ולכן אולי באה הנחמה בכפליים: "נחמו נחמו עמי"
לא רק נחמה של עם שניצל מחורבן פרעות וימי אימה,
שב לארצו מארבע כנפות הארץ,
אלא גם נחמה רוחנית המלווה אותה, שביטויה המעשי הוא בחידוש החיים,
חיים של יושר ואמת, חיים שיש בהם קשר וחיבור לרוח.
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (מסכת תענית ד:7)
ט"ו באב יחול מחר, יום חמישי, ימים ספורים לאחר ימי האבל על חורבן הבית.
הימים שאחרי החורבן אינם נופלים בערכם מיום הכיפורים.
ממש כמו שיום הכיפורים הוא ההזדמנות לתיקון וצמיחה רוחנית מחודשת,
אחרי החורבן אנחנו בוחרים לבנות.
קמים מהעפר, מנערים את האפר והפיח,
כי אנו בוחרים בחיים.
נושכים את השפתיים, מסתערים שוב גם מול הקיר, גם כאשר ידינו ריקות,
כי שם טמונה הבשורה, שם טמונים החיים, שם טמונה הנחמה.
ו"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם" (ישעיהו ס':22)
נחמו נחמו עמי,
יהודית