שלום לכם חברים,
ופתאום ראיתי את החצבים.
קרוב לשפת הכביש,
עמדו בשורה. שורת שרביטים לבנים.
מתנודדים קלות ברוח הקיץ הלוהטת.
על רקע האדמה היבשה, העייפה מהחום,
שקטים ואדישים ליובש ולקוצים סביבם.
בדרך הארוכה אל בֵיתה של חברתי,
האבלה על ילדתה,
ראיתי חצבים בשדות.
בדרך הארוכה שר ליבי את שירה היפהפה של נעמי שמר:
"בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּנֵר נְשָׁמָה
עָלָה בַּשָּׂדֶה חָצַב".
את מה חוצבים החצבים,
מה קורה במעמקי האדמה,
כאשר ט"ו באב מגיע?
מה קורה לחצב בחצי אב?
משהו מעיר פתאום את הפקעת הרדומה,
קול קורא לה.
וגבעול מתחיל לבקוע לו דרך,
בנחישות ובדבקות הוא עושה את דרכו,
גם אם המשמעות של ההתקדמות היא חציבה בסלע.
סתיו באוויר, חצבים בשדות,
וקול שופר בבית הכנסת.
הדבר המעניין בשופר הוא שמצוותו איננה הפעולה הנעשית בשופר- התקיעה,
אלא הפעולה הנוצרת על ידי הפעולה של השופר.
המעשה הוא לתקוע בשופר והמצווה היא לשמוע קול שופר.
מה יש בו בשופר שהוא סמלו של ראש השנה?
שלושים יום קודם ראש השנה, מראש חודש אלול, תוקעים מדי בוקר בשופר.
אנחנו מתרגלים מצווה קשה מאוד- לשמוע.
המצווה לשמוע היא מצווה שמחייבת הרבה מאוד הכנה.
לא על שמיעה חיצונית אנחנו מדברים,
אלא על התבוננות פנימית,
על שמיעת הקול הפנימי ביותר שטמון בתוכנו,
קולה של הנשמה.
שנרדם לו כלוא בתוך פקעת.
השמיעה אמורה ליצור אצלי תנועה בנפש,
אני שומעת אנשים, נפגשת עם הלכי רוח, צורות חשיבה חדשות, תרבויות שונות,
למידות חדשות.
השמיעה היא כלי שעל ידו אני מבינה את עצמי טוב יותר,
ובונה את העולם הרוחני שלי בצורה יותר משוכללת ועשירה.
לפעמים קורה שהאזניים הרוחניות שלי נאטמות,
והאיזון העדין הזה, בין הפנים לחוץ מופר.
הפנים הטוב, הנקי, הישר שלי,
לא ממש נראה כך מבחוץ.
אבל "הָאֱלֹקים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז':29)
בחודש אלול אנחנו לוקחים את השופר כדי לשמוע את הקול הנקי הפנימי שבתוכנו,
להתכונן איתו שלושים יום, כדי לפנות בסופם אל אלוקים ולבקש ממנו בקול השופר,
לשמוע אל הרינה ואל התפילה:
"ברֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה
לִבֵּנוּ עָנָה בִּתְפִלָּה נוֹשָׁנָה
שֶׁיָּפָה ושׁוֹנָה תְּהֵא הַשָּׁנָה
אֲשֶׁר מַתְחִילָה לָהּ עַכְשָׁו"
כמו בחוץ, גם בי מתחלפות העונות,
והסתיו הוא הזמן שבו הפקעת שלי מתחילה להתעורר.
ואם היא לא,
אז קול השופר קורא לי.
שבת של שלום ואהבה
יהודית