קול פעמונים

ממש אפשר היה לעבוד על כולם שאני בחו"ל,

כי לא שלחתי את הבלוג השבועי,

למרות שהיה לי המון חומר לכתיבה.

ולא הייתי בבית וגם לא עניתי (כמעט) לטלפונים ושיחותי היו קצובות ומדודות,

כאילו זאת שיחת חוץ יקרה,

והרקע לשיחותי אלו הקצובות היה שיחות באנגלית.

אהיה כנה, ואשתף אתכם כי יצאתי שוב למסע נשים של JWRP

כאן בארץ.

זהו המסע המרגש והחווייתי שיש בו תמהיל מדויק של פעילויות מרגשות,

הרצאות הנוגעות בעצם הלוז של ערכים יהודיים נשיים,

ומפגש עם חייהן של נשים אחרות מכל רחבי העולם,

זאת אחת החוויות המעצימות ביותר שמגיע לכל אישה יהודיה לחוות בחייה.

ישראליות וקנדיות,

ישבנו על המדרגות הרחבות ,מול הר הזיתים

למרגלות הכותל הדרומי.

המביאות אותך אל שערי הכניסה למקדש.

התנתקתי מהסבריו של משה, המדריך שלנו,

עצמתי את עיני ונתתי לעצמי לראות את ההמון הרב של עולי הרגל הנרגשים,

שעזבו שדה מניב, ועדר כבשים, ועלו לירושלים.

ראיתי את בגדי הצבעונים של הנשים, את התכשיטים הנוצצים שענדו לכבוד החג,

את הסנדלים הקלועים שנעלו הילדים,

יכולתי לשמוע את צליליו של הנבל הגדול המלווה את שירת הלויים.

לחוש את הרוח הקלה הנושאת את ריחה המיוחד של הקטורת,

ואת דנדוני הפעמונים בשולי מעיל התכלת של הכהן הגדול.

בית מקדש.

את המראה היפהפה הזה ניפץ קולו של המואזין,

שהזכיר לי כי יולי 2015,

הר הבית עדיין איננו בידנו,

ובמקום מקדש וחיבור בין שמיים לארץ,

כיפה של זהב מסמאת את עינינו.

למרות שאנחנו מרגישים 'מסודרים' במדינות אליהן הגענו,

למרות שבנינו בתים ועסקים, הקמנו בתי כנסת ובתי ספר,

אנחנו עדיין הומלסים מבחינה רוחנית.

אין לנו בית מקדש שבו קרבת האלוקים הייתה מוחשית ונראית לעיני כל העולם.

כמה מדוייק לחוות מסע שכזה,

כמה ימים לפני תשעה באב,

כמה מיוחד דווקא בימים אלו לראות את ארץ ישראל בעיניים אחרות,

בעיניים של תיירת,

לראות את הארץ ולומר מכל הלב כמה היא וונדרפול ואמייזינג,

וטובה הארץ מאוד מאוד,

זכינו שוב באדמתנו ואנחנו יכולים שוב ללטף את אבני הכותל, זכר קדוש מהמקדש,

אבל אנחנו עדיין סובלים מטראומת הגלות.

אין לנו חזון וחסרה לנו בהירות הראיה.

ולמרות שאנחנו חלק מהעולם, מבדילים אותנו בתור 'יהודים', מבודדים ומחרימים אותנו.

אך לחבק  נשים יהודיות שמעולם לא פגשת וכנראה גם לא תפגשי שנית,

יהודיות מאב ואם, כאלה שרק אימן יהודיה,

כאלה שבן הזוג שלהן אינו יהודי,

מחזק בי את הידיעה כי

את כולנו מאחד, אף על פי כן ולמרות הכל, רצון אחד:

להכיר, לדעת ולהתחבר אל המורשת היהודית,

שלמרות 2000 שנה, שני חורבנות,

גלות כואבת, משפילה ומפצלת,

פזורה גם בנידחים שבמקומות,

עדיין לב משותף פועם בחזותינו.

לחבק ולהרגיש אהבת חינם שכזאת,

ללא שום סיבה,

רק כי בנות אנחנו לאב אחד,

ועם ישראל חי וקיים.

ובכוח האהבה הזאת

ממש כמו ציפור החול,

נתנער,

נתחבר

ונחדש ימינו כקדם.

שבת של אהבה חיבור ונחמה,

יהודית