שלום לכם חברים,
מאתיים ועשר שנים, עבדים לאדונים שרדו בהם ללא רחמים,
שלא הותירו להם שום דבר משל עצמם,
מקבלים העבריים את בשורת הגאולה.
בני חורין.
עד היום היו הם משפחת יעקב,
עכשיו הופכים הם לעם,
ומה המאפיין הלאומי הראשון שמקבל עם ישראל?
לא דגלים,
את אלו יקבלו במדבר,
הם מקבלים את הלוח העברי.
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב:2).
עד היום הייתם משועבדים ללוח זמנים שנקבע על ידי המצרים,
מהיום הזמן הופך להיות שלכם.
אתם קובעים מתי מסתיים החודש, ומתי יתחיל.
אלוקים אומר להם: אני לא אתערב בקביעת התאריכים שלכם.
נתתי לכם חגים שהם אבני דרך בהתהוותכם , קבעתי את צביונם,
אבל אתם תקבעו מתי הם יחולו,
החגים מכונים בתורה מועדים,
"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג:4)
חג הוא הרבה יותר מחופשה מלימודים ומהעבודה,
הוא הרבה יותר מזמן למפגש משפחתי,
שבו אפשר לתת לגב להישען בנינוחות על הכיסא,
ולצחוק בצוותא עם אהובינו.
מועד הוא זמן להתוועדות,
אלוקים קובע איתנו דייט.
המועדים הם הפגישה הכי נשמתית והכי גדולה של הדוד והרעיה,
והיא יכולה להתרחש רק כאשר הדוד נותן לרעיה את כל הזכויות על היומן,
הוא קובע את התפאורה , היא קובעת את הזמן.
"אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כ"ג:4)
היום אני יודעת מתי יחול פסח, וסוכות וראש השנה לפי הלוח,
וזה אולי מאוד נוח לי בבישולים,
אבל מהותו של החג מופרת.
כי כל ענינו של החג הוא המפגש בין אלוקים לישראל,
כל הענין הוא מפגש מחודש,
זרימה של התחדשות קבועה ותמידית שאנחנו צריכים לקבוע אותה,
ואז אנו מחילים אל תוך היום הזה את מהותו וקדושתו.
ראשי החודשים נקבעו בארץ ישראל ע"י עדים,
שהגיעו לבית הדין בירושלים כדי להעיד על מצב הלבנה,
ולאחר שהגיעו הדיינים להחלטה,
וראש חודש נקבע,
העברה הבשורה לכל הארץ ומשם לכל התפוצות ע"י מדורות של אש.
אלפי שנים חלפו, וכמה עשרות שנים לפני חורבן הבית השני,
כאשר צפה הלל כי עם ישראל יגלה מארצו,
ולא תהייה אפשרות לקביעת לוח השנה ע"י ראייה וסימנים,
קבע את הלוח על פי חישובים אסטרונומיים,
על פי הידע שהיה קיים מאז ומתמיד אצל חכמי ישראל,
יותר מאשר המצב המדיני הקשה בו היו נתונים עם ישראל,
דרוסים תחת מכבשה של רומא, שהוליד את הצורך הזה,
יש כאן נקודה עמוקה ופנימית יותר.
יש כאן ביטוי כואב לצורת קשר אחרת שבין אלוקים לעמו,
בין הרעיה לדודה,
מאז החורבן.
אין שם פרטי לחודשים בתורה,
השמות שאנו משתמשים היום, הם השמות שהביאו איתם עולי בבל,
החודשים נמנים לפי החודש בו יצאנו ממצרים,
וכך מכונה סיוון החודש השלישי, ואב החמישי,
וטבת העשירי,
כשאני נוקבת בתאריך, שבו שם החודש הוא סידורי,
אני כל יום, במקום מסוים ביחס לתחילת התהליך של יציאת מצרים.
כך יציאת מצרים היא מציאות מובנית וחיה בחיי,
לא משהו שהיה לפני אלפי שנים.
הנביא ישעיהו מדבר על הימים שיבואו,
בהם הקשר בין אדם לאלוקיו יהיה ברמה אחרת,
בתדר אחר,
ואז, בסיומו של כל חודש, יעלו שוב אנשים לירושלים כדי להעיד על מראה הלבנה,
לוח השנה יחזור ויקבע לפי קביעת האדם,
והיום הראשון של החודש, יהיה חג של ממש,
שמחת המפגש המחודש.
אם רוצים לנצח את פרעה,
צריך קודם כל שהעם יקבל על עצמו את התפקיד של קביעת הזמן,
ולכן המצווה הראשונה שבה הצטוו בני ישראל
היא "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב:2).
אם אין בעולם בני חורין שלוקחים אחריות על זמנם,
לא יוכלו ליפול המיצרים,
אנחנו נמצאים בעולם שבו מערכת של שמש,
אבל היהודים אינם משועבדים לה,
הלוח שלנו נקבע על פי מסלול הלבנה.
כשהכל חשוך,
אנחנו יודעים שהכל מתחיל שוב להתחדש,
כי הירח אינו נעלם, הראייה שלנו אותו מוגבלת.
זמנים קשים, קטעים חשוכים ומציאות כואבת,
נחווים לי ככאלה, בגלל הזווית שבה אני רואה את הדברים.
ממקום גבוה,
נראים הדברים אחרת,
שם הכל מואר, הכל מובן,
הכל מוסבר.
"בְּיוֹם, חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת-שֶׁבֶר עַמּו"(ישעיהו ל:26)
יהיה אור הלבנה כאור החמה,
ואור החמה יהיה כאור שבעת הימים.
חורף של ברכה ושמחה
יהודית