שלום לכם חברים,
מגדלי עזריאלי, קומה שלושים ושש.
מול נוף עוצר נשימה הנשקף מחלונות הזכוכית,
יושבת מזכירה בלשכה המהודרת,
היא הקובעת את סדר היום והפגישות.
בחדר הפנימי יושב היזם שיכול לבוא ולצאת כרצונו ולפי ראות עיניו,
שרואה את האפשרויות האינסופיות, מזהה את הפוטנציאל,
מחפש קשרים, לוקח סיכונים ומעז לעזוב את אזור הנוחות.
ממש כמו במשרד,
מנסים לחיות אצלי בשלום
החלק המאורגן, המסודר, החושב והריאלי,
והחלק ההרפתקן, הספונטני, הזורם והיצירתי.
מצד אחד אני נדחפת לגלות את עצמי כיחיד, תוהה מה מבדיל ביני לבין השאר,
מחפשת חירות הממקסמת את ביטויי האישי בעולם הזה.
מצד שני אני שואפת להתייחס ולהזדהות עם מקור החיים מטרתם ומשמעותם.
איפה עובר הקו הדק בין תכנון מול אילתור,
בין האחריות שלי לעצמי ולזולתי,
בין חיקוי מול יצירתיות,
בין התלהבות מול אנליטיקה
בין חופש מול שעבוד?
פרשיות השבוע בוחנות את המורכבות הזו.
בדילמות הללו התלבטו יוסף ואחיו,
והיא שהיוותה את מקור המתח ביניהם
אחי יוסף חששו מהפתיחות שתוביל לחיקוי שטחי,
מהייחודיות שתביא לאנוכיות,
מהספונטניות שתביא לחטא,
מהכישורים החברתיים שיכולים להידרדר להיטמעות והתבוללות בעמי הארץ.
לדידו של יוסף, מה שמתחיל בחיפוש אחר משמעות והזדהות עם המקור,
יכול להביא להיטמעות בטוב הגדול יותר,
חברה הנשמרת מאוד מפני שוחרי הייחוד והביטוי האישי,
יכולה להביא למחיקתו ולהתמזגותו של היחיד כליל בתוך הכלל.
ממש כמו עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים שהם גזעים שונים היוצאים מאותו שורש,
השניות הזו עשויה להוביל לטוב אבל אם אין מגבילים אותה, היא יכולה להביא להרס עצמי.
ציר הזמן ממשיך לנוע,
המכבים קוראים למאבק נגד מה שסמלה יוון.
יוון לא יצאה למלחמה על הגוף,
יוון נלחמה נגד הרוח.
יוון לא האמינה שאפשר למזג בין השניות הזו,
למזג את הדעת עם החיים.
שלא האמינה במעורבותו של אלוקים כאן בעולם,
שתבניות אליליה היו האדם שלכוחותיו הגופניים והמנטאליים סגדו.
שקידשה את הצורה והיופי החיצוניים, אך לא יכלה לשלב ולהכיל את הקודש המרומם את החולין,
שכפתה על היהודים למחוק מחייהם כל מה שקשור לתורה ולשמירת מצוות.
אחרי חטאו של אדם הראשון שאל אותו אלוקים: 'אַיֶּכָּה'? (בראשית ג: 9)
לאן הוביל אותך גילוי עצמיותך, כמה התרחקת מהחיים שיועדו לך?
איך לא השכלת להבין כי הבחירה בנבדלות תמיד כרוכה באובדן.
שלושים וששה נרות נדלקים במהלך שמונת ימי החנוכה.
ניצבים ליד החלון.
הזכוכית השקופה מאפשרת חשיפה, מאפשרת הכרות עם מראות חדשים,
אך היא גם המגינה והמסננת מפני השפעות בלתי רצויות, מפני תכנים בלתי מבוקרים.
ערכה המספרי של המילה 'אַיֶּכָּה' הוא 36.
היא מנטרת ההתפתחות האישית,
מילת הבקרה, תמרור ההרתעה:
כמה אני פותחת, כמה אני מאפשרת,
למה אני אומרת לא,
האם הספונטניות והאילתור לא מובילים לכאוס,
ומאידך, האם הסדר והדיוק לא משעבדים אותי,
מה נכון, אך לא בהכרח נעים,
מה טוב, אך לא בהכרח ערב.
36 נרות קטנים,
השיעור של חיי.
שבת של אור, אורה ואורות.
אור ושלום, בחנוכה ובכלל,
יהודית