שלום לכם חברים,
האנרגיות באוויר מבקשות התבוננות,
הבקרים והערבים בירושלים אומרים סתיו,
לוח השנה אומר אלול,
הירח שהולך ומבליט את חרמשו אומר סוף חודש,
ופרשת השבוע מדברת על שמחה.
כאילו לא מתאים, לא שייך, לא קשור,
מה עניין שמחה אצל אלול וראש השנה?
פרשת השבוע –פרשת כי תבוא עוסקת כל כולה בכניסה לארץ,
והמכנה המשותף בין האירועים המרכזיים בה, והמצוות הנלמדות ממנה,
הוא שמחה.
וזה דבר מאוד מעניין שצריך להבין אותו.
מה הקשר של שמחה לעבודה רוחנית?
מה הקשר בינה לבין חיבור עם ישראל לארצו,
ובין עם ישראל לקיומו כעם ולא רק לארצו?
הפרשה פותחת במצוות הביכורים,
זמן הבאת הביכורים לירושלים הוא משבועות ועד סוכות,
זהו המעמד המרגש בו אדם מעלה לירושלים את הפירות הראשונים שצמחו בשדהו,
ובמעמד הזה הוא קורא פסוקים המתארים את שחר ימיו של העם היהודי:
"ארמי אובד אבי וירד מצרימה" (דברים כ"ו: 5)
ואת המסלול הארוך בו עבר עד הגיעו הלום,
"ןיביאנו אל המקום הזה ארץ זבת חלב ודבש" (שם,9)
והוא מסיים בתודה לאלוקים על הצלחותיו החקלאיות.
אך אם אדם מאחר להביא את ביכוריו, והוא מביא אותם לאחר חג הסוכות,
הוא איננו קורא את טקסט ההודיה הזה,
כי מימד הראשוניות של השמחה חסר.
אם ביכורים הוא צומת של תפילת הודיה ושמחה ,
גם בסופה של העונה החקלאית,
האדם ומשפחתו מצווים לעלות לירושלים עם עשירית מהיבול,
ולערוך סעודת הודיה על כל השפע שחנן אותם אלוקים.
ולהצהיר שם כי "שמחתי-בעצמי ושימחתי בו-אחרים"
ואחר כך מופיעה שוב מצוות השמחה בפרשה
עם ישראל מצטווה להגיע אל השומרון לעמק שבין הר גריזים והר עיבל,
ביום הראשון לבואם אל ארץ ישראל,
לבנות שם מזבח להעלות עליו קרבנות:
"וזבחת ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך" (דברים כז:7)
למרות שאחר כך משמיעים שם הכוהנים והלויים באזני העם דברים לא קלים כל כך לעיכול,
עם ישראל שמח על הברית שנכרתה שם,
איש ישראל שמח להיות קשור לברית הזו של עם ישראל עם הקב"ה.
יש כאן תהליך,
תהליך חינוכי עדין ומדויק שאני עוברת,
שעוזר לי לחדד ולהעצים את מודעותי לשפע הטוב שברשותי ,
ולהרחיב את מעטפת ההתבוננות היומיומית הרדודה שלי,
למקום גבוה ורוחני הרבה יותר.
אנחנו לא מדברים על שמחה על אירוע שהתרחש, או לאחר שתיית כוס יין טובה,
או כל דבר שיכול לחלוף,
אנחנו עוסקים בשמחה של להיות מחובר למשהו אינסופי,
נצחי,
אני חלק משליחות גדולה, מעם גדול מהיסטוריה גדולה,
לא הייתי במצרים, אבל כאשר אני יורדת אל הנחלה שלי בארץ ישראל כדי ללקט את ביכורי אדמתי,
אני מתחברת אל ההיסטוריה שלי, אל סבי ואל סב סבי שהיו שם, ועלו לכאן,
אני נפגשת בשורש שאף אחד לא יכול לגרום לו להפסיק ולצמוח,
אני נפגשת בהוויה שמזרימה את ההמשכיות הזו אלינו.
אני פוגשת באלוקים.
"אין שמחה כהתרת הספיקות"– כשאני פוגשת בוודאות שלא יכולה להשתנות , בוודאות של נצח,
כשאני מחוברת למשהו שאי אפשר לכלות אותו,
אני שמחה.
פרקי התפילה שנאמרים עם כניסתה של השבת
מתארים שמחה גדולה,
הטבע כולו שר ומתרונן ,
הנחלים מוחאים כף,
השמים שמחים והארץ גילה,
"לפני ה', כי בא כי בא לשפוט הארץ" (תהילים צ"ו:14)
מה ענין שמחה אצל משפט?
כשאני באה עם כל העם כולו, כשאני מרגישה חלק מנצח ישראל,
כשאני מכירה את המערכת המשפטית מבפנים,
כשיש לי חיבור ומידע על מי שאחראי ומפעיל אותה
כשיש לי הכרה וחיבור אל הנצח
יש כאו מקום לשמחה.
הזמן להתחבר , להתמקד ולאהוב, היא השבת
השקט שהיא מעניקה,
מאפשר לי לראות ולהבחין מה אני מחמיצה במרוצת השבוע
שבת היא ההזדמנות להתאהב מחדש,
בבן הזוג שלי, בילדי ובמשפחתי
וגם באלוקי.
שבת של חיבור ואהבה
יהודית