שלום לכם חברים,
ברית נכרתת בין שני עמים,
ברית של שני עמים אויבים מרים זה לזה במשך שנים ארוכות,
לא, לא ברית ערים תאומות או חילופי סטודנטים
לא ברית כלכלית, גם לא מדינית.
ומי או מה היה הגורם שתיווך וגישר ביניהם ויצר שיתוף פעולה?
שנאה.
שנאה לעם ישראל.
שהייתה עמוקה ותהומית עד שיכלה להסיט הצידה חשבונות וקֽנָאות ישנים,
ולאפשר דף חדש.
דף חדש של ברית מעוותת, מעצימה ומנציחה מעגל של רוע וזדון.
מואב ומדין מטכסים עצה בצוותא איך לכלות את עם ישראל .
הפנייה למדין, אויבתה המושבעת של מואב, נבעה ממקום גידולו של משה רבנו בארץ מדין,
זקני מדין, כך קיווה בָלָק, הם אילו שיוכלו לגלות לו את נקודות התורפה של האיש שאותו הכירו כל כך טוב.
הניצחונות המשכנעים על המעצמות של סיחון ועוג,
סופם הפלאי של החיילים בנחל ארנון.
וההתמקמות המאיימת של ישראל בערבות מואב,
הוכיחו להם כי חיצים חרבות ושאר תכסיסי מלחמה,
מול העם הזה לא בהכרח פועלים.
המדיינים הקשישים נענים לבָלָק ומגלים לו כי כוחו הרב של העם היהודי טמון בפיו ובשיחו עם אלוקיו.
הם רותמים את כוחות הרוח.
ומי היה הכהן הגדול של הרוחניות בעולם העתיק?
בלעם.
בלק מלך מואב שולח שליחים לקרוא לבלעם שירתום את המאגיה והכישוף למרכבת השנאה.
בלעם מתבקש לקוב את ישראל בקללה שככל הנראה אכן הייתה עלולה להזיק להם אילו נאמרה.
בלעם שהיה בקי מאוד בשימוש בכוחות הללו, רצה מאוד ללכת,
אך בלילה קיבל צו אלוקי שאסר עליו לבצע את השליחות הזו:
"לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כ"ב:12)
בלק שולח שליחים נכבדים יותר ומעלה את התמורה לבואו של בלעם,
ולכן בלעם מנסה שוב לבקש רשות, ונענה:
"אם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה".(שם כ"ב:20)
בלעם רותם את אֲתונו בשמחה ויוצא לדרך עם שרי מואב.
אבל רק יוצא: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא"(שם כ"ב:22)
חרון אף זה על שום מה היה? הלא אלוקים התיר לו ללכת איתם?
מדוע בתחילה הוטל עליו איסור מפורש, שהומר אחר כך בהרשאה?
האם שידוליו הם אלו שפוגגו את האיסור המפורש?
חכמינו עומדים על ההבדלים הלשוניים הדקים שרומזים לנו על עולמו הפנימי של בלעם.
כאשר באו השליחים הראשונים וביקשו מבלעם שיבוא עימם על מנת לקלל את ישראל אמר לו אלוקים "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם"
לא תוכל ללכת עימם חדור באותן כוונות שלשמן נשלחו,
לא תוכל לשלב ידיים במטרה אחת, במגמה של קללה "כִּי בָרוּךְ הוּא!"
כאשר הגיעו שליחיו השניים של בלק מלך מואב
מודעים היטב לאגו המנופח שלו, פורטים על נים נוסף בנשמתו: "אַל-נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד" (שם,כ"ב:16)
הגם שאין לך רשות לקלל, כבד אותנו בנוכחותך, היא תעלה את מורל העם,
וגם "כֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה".
בלעם אינו מוכן לוותר בקלות על תרנגולת הזהב שהגיעה אל פתחו,
והוא מנסה שוב ונענה: אם קָסם לך הכבוד והרווח הכלכלי שמתלווה אליו, לך 'איתם', אבל לא 'עימם'
לא במטרה שלהם לקלל את העם,
אלא רק איתם- לידם, במחיצתם.
בלעם קם בבוקר, השכם בבוקר, נרגש ולהוט,
אינו ממתין עד שמשרתיו יתקינו בעבורו את אתונו,
"וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב". (שם,כ"ב:21)
הוא לא עשה את ההפרדה המתבקשת .
הוא הלך עִם.
הוא הלך לקלל.
אך בסופו של יום, לא עמדו לו כוחותיו המאגיים.
על כורחו יצאו מפיו ברכות.
ביקש לקלל ויצא מברך
היכן נוכחים בחיינו 'עִם' ו'את' ?
שנים ארוכות יכולות לעבור ברמת האֶת, לצד בן הזוג שלנו,
נחמד וכיף, תקשורת ללא רבב,
סדר יום נעים וזורם,
מימוש אינטרסים הדדיים, יופי של יחסי גומלין,
כמו נהר, שהוא נתיב תובלה קלאסי, שמקשר שתי ערים בקשרי מסחר,
ורק התועלת ההדדית היא הקושרת אותן זו לזו.
רמה גבוהה יותר של חיי שלום,
הם כאשר אנחנו פועלים יחד להשגת מטרה משותפת,
אליה לא יכול היה כל אחד להגיע בכוחות עצמו,
על ידי מאמצינו המשותפים אנחנו מגשימים את המטרות הרצויות.
קשר של תלות הדדית המעצים ומגביר את הקשר הרגשי.
כמו קומקום העומד על הכירה ומתווך בין הכוחות המנוגדים של המים והאש.
שהשכין שלום פורה בין האש והמים,
וכך אנחנו יכולים ליהנות יחד מקפה משובח.
רמת ה'עֶם' היא הרמה הגבוהה ביותר של חיבור וקשר,
כאשר יש בליבי תחושה עמוקה של זהות,
הזדהות עמוקה ויחסי גומלין משמעותיים,
רגישות לצרכיו של בן הזוג שעומדת מעל לכל תחושה של תלות הדדית או טובת הנאה,
זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה בלתי אנוכית שמתעלה מעל לכל סיבה.
כמו ציפור, בעלת כנפיים ורגליים, שוכנת ארץ ועפה במרומים גם יחד,
לא כישורים נפרדים שנמצאים זה לצד זה,
אלא פרטים של מנגנון אחד שיכול לתפקד כהלכה בכל מקום.
הצפור מסמלת זוגיות שבה התמזגו שני טבעים , שתי ישויות לשלימות אחת.
זהו המקום אליו הומים הלבבות,
זהו המקום אליו שאפנו להגיע כאשר באנו יחד בברית הנישואים,
כשיצאנו יחד לדרך משותפת כדי ליצור בריאה חדשה.
קשר של 'עֶם' כזה לא נבנה ביום אחד.
הוא מתחיל ב'את',
זורם כנחל, מתבשלת בקדירה,
וממריא לבסוף על כנפי היונה,
ואפילו השמיים אינם הגבול.
שבת של שלום אהבה וברכה,
יהודית