שלום לכם חברים,
ממש אחרי הכל,
אחרי הדבש, התפוח,השופר
ובגדי הלבן.
אחרי הסוכה,
אחרי השמחה בבית הכנסת עם ספרי התורה והדגלים,
יום אחד יש לנו להתאושש, להתארגן,
ואנחנו מוכנים להתחיל מבראשית.
אחרי התוהו ובוהו של החופש הגדול,
אנחנו מוזמנים לשבת בגן עדן.
מנותקים מהחולין, משגרת היום יום,
באים החגים.
מוארים,משמחים ומרוממים,
וכל כך משפחתיים,
והם מפיחים בנו הרבה חיים,
ממש כמו העץ שצמח בגן עדן,
"ועץ החיים בתוך הגן" (בראשית ב:9)
וגם אם נרצה מאוד, לא נוכל לאסור את החג בעבותים
אל קרנות המזבח,
ואנחנו קמים בבוקר שאחרי,
אל חיי החולין והשגרה
לדעת טוב ורע ולחבר שוב בצורה מדוייקת את הרוח אל הגשם.
"וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה,
ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב:7)
האדם נוצר עפר מן האדמה כמו בעלי החיים, אך אלוקים נפח באפיו נשמת חיים,
ואז היה לנפש חיה,
לא העובדה שהוא היה לנפש חיה, מבדילה אותנו משאר בעלי החיים, אלא הדרך שבה נוצר.
כי כל חי יסודו מעפר וסופו אל העפר,
אך באדם יש משהו נוסף ,
שעושה אותנו אלוקיים,
תמצית מרוחו של האלוקים נמצאת בתוכנו.
אדם הושם בגן עדן,
והורשה לאכול ולהתענג "מכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב:9)
הכל היה מותר,
אלפי העצים שצמחו שם, עמוסים היו בפירות נוטפי עסיס ומתק,
חוץ מפרי אחד-
פריו של עץ הדעת טוב ורע.
המילה 'וייצר'– כתובה בכתיב מלא.
האדם מופיע תמיד בדמות כפולה-
יש בנו מאור השכינה ויש בנו מכוח החומר,
האחת שליטה בנו בפועל והשנייה קיימת בנו בכוח.
השאלה הגדולה היא למה כרגע אני נותנת מקום,
גם אדם גדול עודנו ברשות האדמה וגם באדם השפל קיים הזיק האלוקי,
גם הגדול שבמעשי היצר הטוב קדמה לו מלחמה.
בעלי החיים פועלים מתוך אינסטינקט: מה שנראה נחמד טוב ויפה למאכל,
מה שמשרת את הצרכים שלהם יהפוך לנחלתם,
סודו של גן עדן טמון באיסור הזה,
ואנחנו אמורים לפעול אחרת.
הפעולות שלנו צריכות להיעשות מתוך הכרה, לא מתוך דחף,
ולא כל מה שנראה נחמד הוא גם טוב ונכון.
האיסורים מניעים אותנו למעשים שנובעים מתוך ערך מוסרי ולא מרצון ביולוגי,
הנשמה זוכרת את הזמן הקצר הזה שהיה בגן עדן, טרם המעידה,
ולכן הגעגועים אל היפה והטהור, קיימים בנו.
בכל פעם שאני עוברת ליד העץ האסור, ואני מחליטה מחדש החלטה חופשית לא לטעום מהפרי למרות החשק,
טועמת נשמתי את טעם האיפוק,
שיוצרת בתוכי מימדים חדשים,
מביאה את אישיותי לידי ביטוי מלא,
והניצוץ האלוקי שבי הופך ללהבה.
שלוות גן העדן של החגים הופרה בהופעתו של הנחש,
יד זדונית נטלה את החרב המתהפכת,
וקצרה בשטניות חיים של יופי ותום.
כערבות חבוטות התהלכנו ביום הושענא רבא,
ומתוך הכאב למדנו כי אפילו שמו של היום רמז לנו על נעמה ואיתן הנקין, שחייהם נגדעו בשומרון,
ועל נחמיה לביא ואהרן בנט שנרצחו בירושלים.
רק שלא ידענו עד כמה אנו צריכים לבקש הושיעה והצליחה,
מתוך הכאב למדנו כי אפילו שמו של היום רמז לנו על נעמה ואיתן שחייהם נגדעו בשומרון,
וע
כאשר נטתה השמש לשקוע ,ממש לפני שנכנס חג שמחת תורה,
נכנסנו אל הסוכה, שהיתה לנו כבית כל אותו שבוע, כדי להפרד ממנה,
הבטנו אל הסכך שהשרשראות שטרחנו לתלות בערב החג, נוצצות ומבהיקות היו עדיין, ומתנודדות ברוח הקלה,
הענפים הירוקים והריחניים שהיו תקרת ביתנו הזמני,
כאשר בנינו את הסוכה הקפדנו שהסכך יסכך אותה בצפיפות,
כי 'צִלתה של הסוכה', כך מלמדים חז"ל, צריכה להיות 'מרובה מחמתה'.
את התובנה הזו אנו מכניסים איתנו הביתה, אל חיי היום יום:
מעבר למה שגלוי לעיניים, מעבר למה שניכר באור החמה –
יש עוד מרחבי חיים עצומים, שנמצאים בצל, בסתר, מתחת לפני השטח,
יש סודות וענינים, שבינתו של האדם איננה מורשית ומסוגלת להבין,
ושהעיקר סמוי מן העין,
דפנות העץ של הסוכה ותקרת הענפים,
קישוטי הנייר הנוצצים,
מלמדים אותנו על ארעיות חיינו,
מלמדים אותנו לסגל לעצמנו את האפשרות להשתנות ולהתפתח,
כי כאן אין נצח, הכל ארעי ובר חלוף,
ותמיד תמיד לזכור, שאפשר להתחיל מבראשית.
ולהתגעגע אל זכרון גן העדן.
שבת של שלום שלווה ומרגוע,
יהודית